paper

שלוש שעות לפני פתיחת הדלתות, רחבת הכניסה של אולם "קונטיננטל איירליינס" בניו ג'רסי הומה ומלאה בצלילי מוזיקה חיה – על במה קטנה שהוקמה בחזית ההיכל מנגנת להקת החימום משירי ספרינגסטין המוקדמים – הרבה פולק, הרבה רוק והרבה פוליטיקה. בקרב הקהל המתגבש צעירים בני עשרה כמו גם גרופים מזדקנים – אלו האמריקאים ה"אמיתיים" היחידים אותם ראיתי מאז הגעתי לניו יורק שבועיים קודם לכן.

בשנת 2006 הוציא ה"בוס" את אלבומו ה-14 – עיבודים חדשים לשירי פיט סיגר, מחלוצי הפולק האמריקאי. הקלטת האלבום, WE SHALL OVERCOME, אינה מקרית ולא באה לבטא רק את חיבתו של ספרינגסטין לסמל הפולק האמריקאי. השיר, כמו רבים משירי האלבום, הינו שיר מחאה עתיק יומין שהפך עם הימים לסמלה של תנועת זכויות האדם האמריקאית. אלו הן אותן הזכויות שלדעת ספרינגסטין הממשל האמריקאי מדכא. תוכניית סיבוב ההופעות מיטיבה לבטא את ההרגשה הזו. העמוד הראשון, בסגנון מכתב אישי, אומר כך :

"השנים האחרונות היו קודרות ביותר. לצד אהבתנו ליסודות האמריקאים כגון צ'יזבורגר, בייסבול ונקניקיות בחופי ג'רסי, הוספנו לתמונה האמריקאית גם עינויים, האזנות סתר, דיכוי, כרסום זכויות אדם ומלחמה טראגית בעיראק..." 

הוא ממשיך לתקוף את הממשל האמריקאי מכל כיווניו – לצד המערכות בעיראק ואפגניסטן מציין ספרינגסטין גם את הזנחת קורבנות השיטפון בניו אורלינס ומגדיר את הממשל הנוכחי "אנטי אמריקאי". הוא מסכם בעידוד הרוח האמריקאית ובקריאה לאפשר לפעמוני החופש לצלצל בשנית.

ההופעה מתרכזת בעיקר באלבומו החדש – MAGIC. שוב, שם האלבום אמור לשקף את תחושותיו לגבי המושכים בחוטים בארצות הברית – תחושה של רמייה, הטעיה וקסמי שווא. במהלך ההופעה חוזר ה"בוס" על נאום התוכנייה בעל פה – כמעט מילה במילה. הקהל האמריקאי, שבע המלחמות, מריע בתשואות רמות.

 

בסמיכות לאלבום הקאוורים של ספרינגסטין, יצא אלבומו האנטי מלחמתי המובהק של ניל יאנג – LIVING WITH WAR. יאנג, קנדי במקור וניו יורקי בנפש כבר שנים רבות תוקף את ממשל בוש באופן ישיר אף יותר.  האלבום, חשמלי, גראנג'י וכבד כמו שיאנג יודע לייצר , מורכב אך ורק משירי מחאה. מחאה כנגד הממשל חסר המעצורים ומסעות הקרב, מחאה כנגד השקרים המופצים בתקשורת האמריקאית ומחאה ישירה כנגד האזרח האמריקאי מספר 1 – ג'ורג' בוש. השיר Let’s impeach the president מורכב  מהסברים מדוע הנשיא צריך לפנות את מקומו, כאשר קטעי ראיונות ונאומים של בוש עצמו הוחדרו לתוך המיקס הסופי ליצירת אפקט אקטואלי ומשמעות ברורה – אין כאן כפל משמעות.

האלבום, לטעמי אחת ההצלחות המוזיקליות והטקסטואליות של יאנג בעשור האחרון, נחתם בשיר America the beautiful – כאן יאנג מגיש את הקלאסיקה הכל-אמריקאנית בליווי מקהלה של לא פחות מ 100 זמרים.

האפקט הרב-קולי והטקסט יוצרים את התחושה המתבקשת – זו לא אותה המדינה. לא זו האמריקה שיאנג, כמו ספרינגסטין, זוכרים וחולמים.

 

תופעת הפוליטיקה באומנות האמריקאית אינה חדשה. ספרינגסטין ויאנג הם אמנם מהשמות הבולטים בקרב האומנים הפוליטיים ומתנגדי המלחמה בעיראק, אך הם בוודאי לא לבד. בסינגל מ 2004 בשם Leaving Beirut מבקר רוג'ר ווטרס, סולנה לשעבר של להקת פינק פלויד, את מדיניות המערב במזרח התיכון. ווטרס, שכבר הספיק לתקוף בחריפות בשנות השבעים את מארגרט ט'אצר ואפילו את מנחם בגין, מסביר למאזינים שכנראה ש"החינוך בטקסס דפק לנשיא ארצות הברית את המוח" ושזו כנראה הסיבה לכל בעיות העולם...

התופעה לא תמיד מתומצתת לכדי אלבום או שיר אחד בלבד. מאז 2001 אמני ובעיקר זמרי ארה"ב מתאחדים מדי כמה חודשים להופעות מחאה ענקיות ולאירועים אנטי-רפובליקנים והמחאה נגד המערכות בעיראק ואפגניסטן מוציאות את ההמונים לרחובות.

 

ומה אצלנו, בארצנו הקטנה ונטולת הדאגות הפוליטיות והמדיניות ? 18 שנים חלפו מאז טענו נושאי המגבעת שהם "טקסט פוליטי, יה!", ונדמה שהמוזיקה הישראלית היום היא כל דבר מלבד פוליטית. דוגמה טובה יכולה להגיע משלמה ארצי למשל. ב-88 טען ארצי בקול צרוד ומטיף כי "יש לנו ארץ – למה עוד אחת". בהמשך האלבום שר ארצי (בשיא תהילתו וצמיחתו כאמן המוביל של ישראל) על עבד הממהר – שנורה מאש צה"ל בקלקיליה – כך השתקפה האינתיפאדה הראשונה בצלילי תקופתה. רצח רבין מורגש בכל שיר ובכל מילה באלבום "שניים" שהוציא ארצי ב-96. הבולט שבשירים אלו היה כמובן "דו"ח רצח" המשווה את האירועים בכיכר מלכי ישראל לרצח קנדי ב-63.

אך נדמה שארצי, כמו מרבית אמני ישראל החליט לרדת מהכרכרה הפוליטית עם בוא המאה ה-21. בעוד שמדינת ישראל מצאה עצמה שקועה באינתיפאדה שנייה, אינתיפאדת אל-אקצה, בוחר ארצי להוציא ב-2003 אלבום אוסף שירי אהבה בשם "שירי אהבה שלי". האלבום, שיוצא לאוויר המציאות הישראליות כחודש לאחר הפיגוע בקו 37 בחיפה (בו נהרגו 17 בני אדם ו 53 נוספים נפצעו) עשוי (וצריך) להתפרש כבריחה הגדולה של ארצי מהמציאות המקומית.

שלומי שבן, בשירו "חדשות מהקוטב הצפוני" תוקף אנשים שלהגדרתו דומים לו – שמאלנים שקטים שיושבים בבית, מצקצקים בלשונם ולא עושים דבר. כמה חבל שגם שבן, שכתב את השיר, שאף הפך לאחת מנקודות השיא הקבועות בהופעותיו, לפני שנים רבות, בחר לבסוף להשמיט את היצירה הנוקבת מאלבומו החדש. אם שבן ימשיך להוציא אלבומים בקצב הנוכחי, נוכל לשמוע את השיר מוקלט בגרסת אולפן כפי הנראה רק באינתיפאדה השלישית.    

 

אז מי בכל זאת מספק את מנת הפוליטיקה המתבקשת באלבומים העבריים החדשים ? נדמה שכמעט אף אחד. לאחר שגדולי זמרנו כמו שלמה ארצי ושלום חנוך בחרו להסיט את תשומת לבם לעניינים יותר אינטימיים ואישיים, הצלחתי למצוא רק שתי דוגמאות קיצוניות אך משמעותיות.

מימין הזירה – אריאל זילבר. בפינה השמאלית – להקת הבילויים.

הבילויים, שהכו בקונצנזוס הישראלי באלבומם הראשון (2003) עם שירים כמו "שאול מופז", "בחורים של ישיבה" ו"נפלא פה" בחרו שלא להתעלם מן ה"מצב" ולהוציא אלבום שני נוקב ומתריס לא פחות מקודמו. "חיליק פורצלינה מסתכל על המצעד" הוא שיר היוצא כנגד תופעת ההאדרה הצבאית, פוסט מלחמת לבנון השנייה – מן אופוריה שמזכירה במקצת את הקולות שיצאו בתום מלחמת ששת הימים. בסיומו של המצעד הצבאי, בו חולפים כנגד עיניו של חיליק המתפעם כלי משחט ומלחמה רבים, מגיע תורם של הגופות. כך סוגרים הבילויים את מעגל הביקורת על התופעה. שיר שני, קלון ב G7 מתאר פריצת חיילים לבתי פלסטינאים וניצולם הכלכלי והמיני. ללא ספק מדובר במילים אמיצות שלא מתיישבות עם הקונצנזוס הנוכחי.

 

מי שעוד אומר את דבריו באומץ רב חרף ביקורות נוקבות הוא אריאל זילבר. לקראת הופעה בפסטיבל הפסנתר בשנת 2001 הביע זילבר את תמיכתו באביגדור ליברמן וביטא את סלידתו הגלויה מקבוצות אוכלוסיה כגון "שמאלנים", "קיבוצניקים", "אשכנזים", "הומוסקסואלים" ו"ערבים". אלבומו "אנבל" שיצא ב-2005 בתקופת ההתנתקות, רווי מסרים אודות ה"כתומים" והבריונים הממשלתיים. בשיר "יש לי" נאמר: "בגן העדן אין גירוש, אז כאן אני נשאר". דבריו הפומביים של אריאל זילבר בעד יגאל עמיר הביאו אף את עורכי תחנות הרדיו לקרוא להחרמתו (חרף החלחלה שמעוררים בי זילבר ודבריו, אקווה כי החלטה לא דמוקרטית ולא מוזיקלית כזו לא תצא אל הפועל).

 

באלבומו הלפני אחרון כותב ניל יאנג: "אני חי עם מלחמה בכל יום, אני חי עם מלחמה בלבי בכל יום, אני חי עם מלחמה עכשיו". גם העולם המערבי וגם אנחנו חיים במלחמה מתמשכת מאז פתיחת המילניום החדש. אך יש כאלה המתעלמים ומסיטים מבטם, או אולי אינם מסוגלים להודות באמת. ואולי פשוט "עוד לא למדנו כלום, כך מסתבר...."

הוספת תגובה

חשבון משתמש
שלום אורח/ת

התחבר | משתמש חדש