paper

 

ביום חורף אחד לפני שנה, צלצל הטלפון במשרדו של עורך מוסף תרבות וספרות של "הארץ" ברחוב שוקן 21. הציעו לו לכתוב בלוג באתר העיתון. הוא לא יכול היה לסרב. מאז עיקר זמנו של בני ציפר מושקע במציאת נושאים לכתוב עליהם, בדרכו הייחודית, המעוררת לא אחת תגובות נזעמות מצד הקוראים.

מי אתה ציפר

ביקשנו מציפר, בן 53, נשוי ואב לשלושה שלא מתבייש בהעדפותיו המיניות לספר על עצמו. הוא בחר להתייחס לענייני עבודה והעיד על עצמו: "אני תמיד מגדיר את עצמי כעורך 'מוסף תרבות וספרות', זה הדבר הכי מכובד שאני יכול להגיד על עצמי" הוא אמר. "אני לא אגדיר את עצמי כבלוגר כי זה לא ממש, אני לא מרגיש עדיין כזה".

בנוסף לעבודתו בעיתון, ציפר כתב עד היום מספר ספרים. למרות זאת, הוא מתעקש שלא להיות מכונה סופר. "יש ששואלים אותי למה אתה לא כותב סופר, כתבתי שלושה ספרים. אז זה הכי נורא בעיני, להגיד על עצמי סופר".

דווקא פעם עיתונאים כינו את עצמם סופרים, כי זה היה לעלות ליגה

"נכון, אז זהו, שאני קצת מרגיש מבוכה עם הפונקציה הזאת. אני לא ממש מרגיש סופר".

"בסופו של דבר אני חושב שהבלוג הוא הדבר שהכי פחות הייתי רוצה לומר על עצמי. למרות שתלוי באוכלוסיה שאני פונה אליה. למרות שזה ממלא את חיי פיזית בזמן האחרון, זה הדבר שהכי מעסיק אותי, עדיין אני מרגיש עם זה לא כל כך..."

נוח?

"נוח. מה גם שגיליתי שביבי נתניהו כותב בלוג. אז להגיד שאני והוא באותה רמה, זה קצת..."

ציפר מסכם את האופן בו הוא רואה את עצמו: "העניין הוא שעורך מוסף הוא הדבר הכי, כלומר בתוך כל התארים שיכולתי לקחת לעצמי, זה הדבר הכי נידח והכי יורמי והכי טרחני שאפשר להגיד ולכן, אני דווקא אוהב את זה".

לא משפיע על כלום

מעבר להיותך וורקוהוליק, יש דברים אחרים שאתה יכול לספר על עצמך מעבר לעבודותיך?

"אין לי משהו אחר בחיי. זאת אומרת יש לי משפחה, אני אב לשלושה ילדים ובעל".

אין משהו שאתה אוהב לעשות חוץ מעבודה?

"הכתיבה והקריאה".

הפכת את הדבר שאתה אוהב לעיסוק?

"אני חושב שכן. בסך הכל, עשיתי מין סלקציה כזו עם השנים. דווקא בשנים האחרונות אני חושב שהגעתי לדבר האמיתי שאני אוהב לעשות, שזה באמת להיות גרפומן ולכתוב כל הזמן. אני אגיד לך עכשיו ברצינות יותר, אני חושב שאישית כל החיים שלי, אני רואה אותם כמין רצון לשכלל את יכולת הכתיבה שלי. ועכשיו בשנים האחרונות, אחרי הספר השלישי, 'עלייתו השמיימה' ("עלייתו השמיימה של העורך הספרותי", ספר של ציפר המספר עליו כעורך המוסף הספרותי ושזור בעשרות סצנות אהבה הומוסקסואליות. א.י), הרגשתי שהכתיבה, אני שולט בה, אני שולט בשפה, כלומר אני יכול לכתוב בכל מיני רמות, אני יכול לשחק עם השפה בצורה מאוד גמישה".

זה דבר שמגיעים אליו רק אחרי חמישים שנה?

"אני חושב שכן. זאת אומרת הרבה אנשים כותבים ספרים בגיל עשרים. אני לא כזה, אצלי זו יותר עבודה קשה. גם התחלתי לכתוב ספרים מאוחר יותר. בגיל ארבעים רק פרסמתי ספר ראשון".

הוא עוצר לרגע ואז מחדד את תשובתו. "אני באמת רואה את כל מה שאני כותב: בלוגים, מאמרים בעיתון, ספרים, כרצף אחד של אימון של עצמי לכתיבה".

אימון לצורך מה?

"הכתיבה עצמה".

כתיבה לשם כתיבה?

"לא. עצם היכולת לשלוט בכלי הזה שנקרא שפה, כמו שפסנתרן או כנר רוצה, שזו בעצם מטרת האומנות בעיניי. אז יש לי הפריבילגיה שאני עובד בעיתון, אני יכול לפרסם המון דברים ואז זה מחייב אותי לכתוב כל הזמן ואני חושב שאלה חיי".

ואין איזה מסר שאתה מעוניין להעביר בכתיבה שלך?

"ודאי, המסר בא מעצמו. כל מיני מסרים. בבלוגים יש לי מין אג'נדה כזאת של להילחם נגד הווולגריות בחברה ולהוקיע כל מיני תופעות".

ואתה מרגיש שאתה משפיע על מישהו?

"אני לא חושב. אני לא חושב שזה משפיע, אבל זה יוצר דיאלוג. יש מגיבים קבועים, משהו קורה. אבל עדיין, אני לא משלה את עצמי שאני משפיע. אני אתן דוגמא: מת אורי דן השבוע. עיתונאי שבאמת חשב שהוא נורא חשוב, שהוא נורא משפיע. אבל ברגע שהוא מת, אתה רואה את כל האפסות של המקצוע הזה. אין כלום".

המקצוע זה עיתונאי?

"העיתונאות זה מקצוע דפוק, שכולו עסוק בהווה. וברגע שהאדם שעומד מאחוריו נעלם אז גמרנו, הכל מתאדה לחלוטין. אין לזה שום ערך, אין לזה שום ערך מוסף. אבל מה שאני עושה, שוב, אני משתמש בדבר הזה שיש, שאני יודע שהוא לא שווה כלום. אבל אני מנסה להפוך את זה לאומנות".

למה באמת יש ערך?

"יש ערך אם אתה באמת סוחט מהדבר הזה, לא מתרכז במסרים שאתה רוצה להעביר, אלא בעצם הכתיבה עצמה. למשל, אני כותב על מסעות. אז מה שחשוב לי בעניין הזה, הוא עצם הטקסט הזה שכתבתי. זה ז'אנר שמאוד לא מפותח בעברית, של כתיבה על מסעות. זו רק דוגמא. אני לוקח את הז'אנר הזה שנקרא ספרות ומזה לכתוב בתוך מסגרת העיתונות משהו שהוא קצת יותר מהדבר הזה, הסתמי שהוא טקסט שזורקים למחרת".

מנוגד לציונות

לאיזו חברה ותקופה אתה מרגיש כותב?

"אני חושב שאני כותב לדור של הסבים שלי. תחילת המאה העשרים. לאו דווקא לכל מקום בעולם אלא מחוז התשוקה שלי זה אזור הלוונט, אזור היום התיכון, בתקופה הזאת של השינוי – כשהקולוניאליזם נגמר ומתחילה הלאומיות. אני רוצה איכשהו בדמיון, לחזור לרגע הזה שהרב-תרבותיות התחילה להיעלם ונדרסה על ידי המדינות הלאומיות".

ואתה חושב שהם היו קוראים את הדברים שאתה כותב, היו קוראים את הבלוג שלך?

(ציפר צוחק) "כן, היו כאלה".

ציפר מגדיל ומספר על חיבתו למפגש שבין התרבויות. הייתם אולי מצפים שבבלוג שלו הוא ישיר הלל לרב-תרבותיות וקיבוץ גלויות בישראל, אך שם הוא דווקא מרבה לזלזל בלא מעט ישראלים.

על פי הכתיבה בבלוג, אתה מאוד לא אוהב את ישראל, בלשון המעטה. למה ומה אתה כן אוהב בישראל?

"אני דווקא כן אוהב, כשאני נתקל בדברים אותנטיים. דברים שהם חזקים. למשל אתמול נסעתי במונית, כתבתי על זה היום בלוג כבר, ואשתו של הנהג מצלצלת, היא אומרת אתה בסביבה של הבית? אני עשיתי מרק שעועית. לפי המבטא של האישה הבנתי שהם טורקים, אז שאלתי אותו ואז הוא התחיל לספר לי על הבישולים של אשתו. אז זה דבר שאני מוכן לחבק בכל הכוח".

למה?

"כי זה בעצם מנוגד לציונות, ללאומיות, להכל. זה אדם שבא בגיל שנה לארץ, בעצם אין לו שום דבר מטורקיה, יש לו עדיין מבטא טורקי, וכל ההוויה שלו זה טורקיה".

ובילדים שלהם תראה סתם איזה תוצר ציוני?

"אם הילדים באמת יתקלקלו, אז כן. מה שאני מחפש ומה שאני אוהב פה, זה דווקא את כל האיים האלה של האנשים שלא נכנסו לזרם המרכזי. הזרם המרכזי הזה, הוא הבעייתי".

כשכולם מאוחדים נגד הממשלה זה מצוין

אתה מקפיד לכתוב על דברים שמעצבנים אותך. אתה אדם עצבני?

"אני לא עצבני, אני עצבני מבפנים. זאת אומרת אני מתעצבן מחוסר... כן, אני עצבני מבפנים יותר משאני בחוץ".

ואז אתה פורק את העצבנות הזו על המקלדת?

"כן, אפשר לומר. אני לא חושב גם שהכתיבה שלי תוקפנית במיוחד. אני אולי טועה".

אתה נפגע מתגובות?

"זה לא כל כך משפיע עלי, חוץ מכמה דברים שהם באמת מכות מתחת לחגורה שבאמת מכניסים אותי לדיכאון קל".

דיכאון או עצבנות ורצון לכתוב עוד?

"לא. אני מאוד אוהב את האנשים שמגיבים לי. גם כשהם תוקפים. אלה לא האנשים שאני יוצא נגדם. האנשים שאני יוצא נגדם הם האנשים החזקים יותר, אני לא יוצא נגד אלה שמגיבים שהם בעצם כמוני. ברגע שהם מטריחים את עצמם לכתוב, אז סימן שהם לא הכי גרועים בעולם. אני נגד אלה שעושים את הדברים הרעים".

מי הם אותם אנשים שעושים את הדברים הרעים?

"הממשלה, אלה שקובעים מדיניות".

הממשלה או משהו יותר גדול?

"יש לי אנטיפתיה לכמה אנשים. הבלוג גם נותן לי אפשרות להגיד דברים שלא הייתי אומר במאמר בעיתון. אני לא סובל את פרץ למשל. אז אני לא סובל אותו, מותר לי, לא? אני כותב כאדם פרטי שאני לא אוהב אותו. מצד שני, פתאום עלה על דעתי שדווקא פרץ, עם כל החסרונות שלו, מאז שיש את הממשלה הזאת הדפוקה, לפחות אין הסתה, אין האווירה הזו של ההסתה שהייתה בימי נתניהו למשל, בימי הליכוד. זאת אומרת שבכל זאת יש משהו טוב בדבר הזה שנקרא פרץ, מבחינה זו שאתה נוסע באוטובוס או במונית והשיחות הן לא נגד 'השמאלנים' או נגד מישהו מסוים או קבוצה מסוימת אלא נגד..."

נגד הממשלה?

"כן, מדברים על השחיתות, אבל דווקא כשכולם מאוחדים נגד הממשלה זה מצוין. כשאתה שומע שהעם הפשוט הוא נגד הממשלה, אז מה יותר טוב מזה?"

"משפחות, אני שונא אתכן"

בשלב מסוים של השיחה עלה עניין המשפחה או ליתר דיוק המשפחתיות, נגדה יצא ציפר בכמה הזדמנויות, בעיקר לפני החגים והסעודות המשפחתיות שהם מביאים.

"על המשפחה המצומצמת אין לי מה להגיד. אני נגד המשפחתיות הזאת הדביקה. העניין הוא שזה לא כל פשוט. אני חושב שהמשפחתיות היא אחד הדברים האיומים ביותר בישראל".

למשל?

"הדוגמא הכי טוב זה העניין עם האלה שהלכו לאיבוד בצ'ילה ונמצאו. המרכז הוא לא אלה שהלכו לאיבוד, אלא כל התופעה הזו של נסיעה לדרום אמריקה, זה הכל מין השיא של הקונפורמיזם בתוך עטיפה של מרדנות. בעצם האנשים הולכים ותוך כדי המסע, המסע הזה הופך אותם לעוד יותר קונפורמיסטים ממה שהם היו קודם. יש בזה גם אלמנט של בריחה מהמציאות פה. אנשים נוסעים לגלות את דרום אמריקה, בשעה שפה יש מה לגלות הרבה יותר".

אתה לא בורח מהמציאות?

"אני גם, אבל לא בדרך הזו. כל הטיולים האלה, במקרה הזה של צ'ילה, הטיוליות הזאת, היא תמיד מגובה על ידי האבא והאמא והביטוחים, זאת אומרת הכל הוא כל כך לא באמת הרפקתני שזה סתם, מין הד רחוק ומזויף לגמרי של מה שהיה אמור להיות הטיול הזה, הטיול המגבש שאחרי צבא. אני חושב שדרום אמריקה התחיל מהטיול המיתולוגי של צ'ה גווארה, אבל איפה הוא ואיפה כל הצעירים הישראלים? הוא נסע מתוך מטרה אידיאולוגית לאחד את הפועלים של כל דרום אמריקה, להסיר גבולות של מדינות והייתה לו אג'נדה שלמה. פה, אנשים נוסעים מתוך מטרה לחלוטין קולוניאליסטית, כדי להגיד כמה שבדרום אמריקה הם כאלה פרימיטיביים, אבל אין להם צרות וזה כזה כיף והם פשוטים וכולי. הם בכלל לא רואים את הבעיות הקשות שיש בדרום אמריקה, חוץ מכשהם נחטפים ואז מגלים. דיברתי על משפחתיות. ההתרכזות הייתה באמא, האבא, מה שהם אמרו, מה שהם לא אמרו והסבתא שהייתה ניצולת שואה והכל נכנס לתוך..."

היכן זה הכי בלט?

בטלוויזיה זה היה פשוט בשידור חי בפלאפון, מהדור השלישי שמראים איך שבסוף מוצאים אותם ומדברים עם אבא ואמא וכל העניין הופך... אז בשביל מה נסעתם? זאת אומרת, אם זה בשביל לדבר עם אבא ואמא ולהיות כאלה, אז מה פה הגבורה? הכל הולך פה לכיוון להכניס אותך לתוך הביצה הזאת של המשפחתיות שלא תצא ממנה לעולם. דווקא על ידי זה שאתה נוסע, נותנים לך אשליה כזו של חופש, אבל אין פה שום חופש, אתה כל הזמן תקוע עם הדבר הזה".

 

להיות עיתונאי עד גיל ארבעים

קודם הערת על זמניותם של העיתונאים. אתה לא ממליץ לעסוק בזה?

"אני אגיד מה שאמר מישהו שהיה מרצה שלי בספרות צרפתית שהוא היה גם עיתונאי, הוא היה יהוד-טורקי, פרופסור מקס וילן, הוא אמר 'תהיה עיתונאי עד גיל ארבעים. אחר כך, תמשיך להיות עיתונאי, אבל תעשה עוד משהו'. וזה בדיוק עשיתי, ממש מה שהוא אמר לי ואז הוא היה מאוד מבוגר כשהבאתי לו את הספר הראשון שלי, כשהייתי בן ארבעים והוא בכלל לא זכר שהוא אמר את זה".

"כדי שלא תיקח את עצמך יותר מידי ברצינות" ממליץ ציפר לעיתונאים ועיתונאים לעתיד, "אתה מוכרח לעשות עוד משהו אחר שיש בו פחות זוהר מיידי, כמו לכתוב ספרים, לעשות דברים אחרים שהם יותר מאתגרים".

ואתה חושב שמחקר תקשורת הוא חשוב?

"אני חושב שכן. אני יכול להגיד על משהו ספציפי, נאמר דבר כמו ביקורת טלוויזיה, שזה גם אחד הדברים שאני עושה, יש דברים שנכתבו על ביקורת של ביקורת הטלוויזיה שהם מאוד טובים, שהם טובים לא רק במובן שהם מחקרים סתם כמחקר, כי הם גם משפיעים בחזרה על הז'אנר".

והמבקרים קוראים מה שכותבים באקדמיה ומפיקים מזה לקחים?

"אני חושב שלצערי לא. רוב העיתונאים – בטח לא כתבים – לא קוראים חומר אקדמי. זה לא מעניין אותם, אלא אם כן זה משהו סנסציוני שיוצא ומדברים עליו. אבל אני כן קורא דברים, כמה שאני יכול, וביקורת בתחומים שלי, של ביקורת ספרות, ביקורת טלוויזיה. מעניין אותי מה אומרים באקדמיה".

הוספת תגובה

חשבון משתמש
שלום אורח/ת

התחבר | משתמש חדש