paper

אביגדור דגן הלך לעולמו לפני שבועות מספר. הסופר, המחזאי והדיפלומט, אשר יצירותיו נעו בין מינוריות הומניסטית נדירה ("בינת השכווי") לבין העיסוק בזוועות השואה ("ליצני החצר") נאסף אל אבותיו בגיל 94. אך מטרתי אינה לקונן על אובדנה של עוד אושיית תרבות, אחת מני רבות. כוונתי היא להשתמש בידיעה שולית זו בכדי לבחון את אמונתה של התקשורת בכוחה לעצב את סדר היום החברתי.

כסטודנט לתקשורת וכאדם המייחל לכך שמשלח ידו יהיה עיתונאות באשר היא, נהירים לי השיקולים והלחצים המנווטים את החלטותיהם של העורכים והכתבים השונים. ברור לי כי נושאים אשר נוגעים לציבור רחב יותר הם גם אלה אשר יזכו לחשיפה הרבה ביותר ולקדמת הבמה התקשורתית.

ועדיין. גם לאחר העיסוק בגבול הצפון ובמלחמה הניטשת סביבו, בשוועותיהם של חולי הסרטן מקופחי התרופות ובביקורו של האפיפיור באושוויץ, ראוי היה לה לתקשורת להקדיש ולו דקות מספר לפטירתו של סופר ואיש רוח. כמובן שאין אני חי במגדל שן ולכן גם אינני מצפה לשידור ישיר של הלוויתו משל היה הפזמונאי האהוב אהוד מנור או הזמרת שושנה דמארי, יהי זיכרם ברוך. אך במדינה בה משודרות שלוש מהדורות חדשות מרכזיות, שתיים מהן משתרעות על פני 45 דקות ואחת על פני שעה שלמה, הייתי מצפה כי הדקות האחרונות של כל מהדורה לא יוקדשו לאשתו של שגריר אנגולה אשר אפתה עוגת גבינה לתפארת מדינת ישראל (או אנגולה), אלא לנושא אשר קרוב לליבם של ישראלים מעטים שיצירתו של דגן נגעה לליבם.

תקוותיי נכזבו כליל כאשר גם מהדורת החדשות של הערוץ הראשון, זו אשר מנותקת לכאורה משיקולי רייטינג ומפרסמים, פנתה לעסוק במתכונים מנצחים ותלמידים הנרגשים לקראת בחינת הבגרות במתמטיקה המתרגשת עליהם. אותם תלמידים אולי ישכילו להשתמש במשפט פיתגורס בימים הקרובים, אך מסופקני אם המשפטים השגורים בפיהם יכילו יותר מקומץ של "ואללה" ו"מגניב".

אך לא על תרבות ירודה ונבובה אני מתרעם, שהרי על זאתי רבות נכתב ועוד ייכתב, אלא על כל אותם עיתונאים ועורכים אשר נתפשים במוחי כאנשים בני תרבות ואינטליגנטים אשר יעשו כל שביכולתם לחלוק את עולמם עם הציבור הרחב. יהיו התיאוריות הנוגעות לעיצוב סדר היום אשר יהיו, אני מאמין כי בכוחה של התקשורת להנחיל לציבור הרחב לא רק נושאים לשיחה או לדיון, אלא אפילו ערכים מסוימים. ולמרות שאין ספק כי כוחה של התקשורת מוגבל, במיוחד בימים בהם הציניות והממון שולטים בכיפה, הייתי רוצה להאמין כי יקרינו העיתונאים את ערכיהם ועולמם כלפי חוץ ולא ישערו כי נושאים כאלה ואחרים לא נוגעים לחלק הארי של האוכלוסייה ולכן אין הדעת מניחה להתייחס אליהם.

המקטרגים בוודאי יאמרו כי ברגע בו אתחיל להיות עיתונאי מן השורה יהיה הרגע בו אקח את כל האידיאולוגיה יפת הנפש שלי ואנפץ בה את צוהרי הבודד הקבוע במגדל השן. לכל אותם אלה אומר- יתכן ובערוב הימים אכן תשתלט עליי השגרה והקונפורמיות המנוונת. אך עד שיגיע יום זה, אירק את דמי ואת שיניי החבוטות עד כדי לך שלא יזהוני אפילו הקרובים לי ביותר, והכול לשם עקרונותיי. אצלם, כך נדמה, המראה יפה התואר חשוב לאין ערוך מאמת פנימית כלשהי. אצל דוריאן גריי זה לא כל כך עבד בסופו של דבר. הייתי רוצה להאמין כי כך יהיה גם עבורם.           

הוספת תגובה

חשבון משתמש
שלום אורח/ת

התחבר | משתמש חדש