יהודה סטאר

ראשי >כתבות>יהודה סטאר


הדרכים שלי ושל יהודה סתיו הצטלבו לראשונה בקורס "תולדות הקולנוע". בכל שיעור נדהמתי מכמות האנרגיה שמכיל האיש הזה בשעות המוקדמות של הבוקר. במשך ארבע שעות שלמות הוא נושא מונולוג עטוף בעברית מצוחצחת, וברגע שנדמה כי נגמרו כל הסופרלטיבים הקיימים - יורה סתיו לעבר הקהל צרורות שלמים של תיאורים חדשים.
תוך כדי הקורס גיליתי שהאדם הזה בעל ידע עצום בכל הנוגע לעולם הזוהר, וכשסיימתי את הסמסטר ביקשתי ממנו להתראיין לעיתון שלנו. לאחר תכתובת קצרה וידידותית הגיע המייל המסכם את פרטי המפגש: "יקי, יום שלישי, רבע לעשר בבוקר, בתל אביב, אצלי בבית. תביא שאלות מעניינות! שלך, יהודה סתיו." אם עד שלב זה הייתי רגוע יחסית, פה החלה הפאניקה. יום כיף בתל אביב הוא תמיד בשורה משמחת, אבל אצלו בבית? ושאלות מעניינות? אילו שאלות יהיו מספיק מעניינות עבור מי שעמד בשנות השמונים והתשעים בראש דסק התרבות והבידור של "ידיעות-אחרונות"? האם קיימת שאלה שהוא טרם שמע?
מלא יראה וחששות הגעתי אל פתח בית משפחת סתיו. הדלת הייתה פתוחה לרווחה ויהודה קיבל את פני לבוש בג'ינס, טי-שרט וגרביים, וחיוך לבבי שנסוך על פניו הפיג את המתח באחת. הוא פתח במסע שכנועים להכנת ארוחת בוקר לכבודי ולבסוף התפשרנו על קפה ועוגת שזיפים בשוקולד מעולה, מעשה ידיה של עדנה, אשתו.
סתיו מנהל רומן עם הקולנוע מראשית ימיו. כשהוא מדבר על הזיכרונות הראשונים שלו, עיניו נוצצות: "מלכתחילה, מאז שהייתי ילד קטן אהבתי קולנוע – כמו ב"סינמה פרדיסו". את האהבה הזו ירשתי מאבא שלי. אני זוכר ששאלתי אותו איך זה ייתכן שקרן אור שיוצאת מהמקרן ונזרקת על המסך יוצרת אנשים חיים, תנועה וקולות. הוא הסביר לי שזה מגיע מהרמקולים שמאחורה, אבל לא הבנתי איך הרמקולים שמאחור קשורים לדמות שמדברת על המסך, זה תמיד סיקרן אותי. לאבא שלי היו חברים טובים שעבדו בקולנוע שעשו לי בייביסיטר. הייתי בן 4, ישבתי בקבינה של המקרין והתאהבתי בגלגלים שמסתובבים, אהבתי לראות את הפילמים, עקבתי אחר התנועה בכל פריים ופריים, חיפשתי מכות, נפילות, דליקות, ואחר כך חיכיתי לראות אותם קמים לתחייה על המסך שממול". כשאני מחזיר את סתיו לזיכרון הראשון שלו מהקולנוע, מבטו מתמקד בנקודה אקראית בחלל הסלון וניכר בקולו כי הוא מתרגש. "באחד במאי עשו עצרות המוניות, ולאחר שרפאל הלפרין זכה באליפות העולם באגרוף ב1952, הציבו מקרנה על משאית שכיוונה קרניה לסדין לבן שהציגה את הקרב. אם זכרוני לא מתעתע בי, זה הסרט הראשון שראיתי".
מה אתה חושב על מצב הקולנוע הישראלי היום?
"מצבו נפלא, מעולם לא היה טוב יותר. גם מבחינה מסחרית-עסקית, הציבור הישראלי החזיר את האמון בקולנוע, שאבד לו בשנות השמונים. אנשים הפסיקו ללכת לקולנוע בעיקר משום הקומדיות הבינוניות, הסרטים שמחזרו עצמם והיעדר מקוריות. רק בתחילת שנות האלפיים חל המהפך הגדול הודות לחוק הקולנוע שעבר בכנסת ב1999, המעודד תמיכה בסרט הישראלי. אגב, יונה יהב היה מבין האנשים שהזניקו את החוק הזה. בכלל, הקולנוע זוכה לעדנה מסחרית והכרה בפסטיבלי הסרטים הנחשבים בעולם כולו".  
איך קרה שהקולנוע "יצא להפסקה" כל כך ארוכה? אף אחד לא שם לב לתמרורי האזהרה של עולם התרבות?
"זה לא סוד שיש כשל מערכתי ושהוא עדיין קיים. מישהו צריך לנהל את עולם התרבות מבחינה ציבורית". סתיו משנה ארשת פניו ונראה כאילו חבורה של תיכוניסטים נכנסה לאולם הקולנוע באמצע ההקרנה והפרה את החוקים הסינמטיים. "אם אין תקציבים, והאנשים שיושבים במועצת הקולנוע הם לא מקצועיים, כל מיני מקורבים לצלחת, חברים של פוליטיקאים שמחזיקים כרגע את התיק ומתחלפים כל שנתיים בגלל שחיתויות ומשברים קואליציוניים - אתה לא יכול לנהל סיסטמה ארוכת טווח בצורה הזאת". טון הדיבור עולה בעוד אוקטבה וסתיו שופך קיתונות של בוז: "אני חושב שמי שאשם זה הממשל, משרד החינוך והתרבות שלא מתפקד, כל מי שמחזיק  בידיו את המושכות ומופקד על חינוך אנשים לאמנויות. הגורמים הללו כורתים את הענף הדק עליו הם יושבים".
אם אלו פני הדברים, איזה עתיד אתה צופה לסינמטקים, במיוחד בעידן הטלוויזיה בכבלים, האי-מיול והפלאזמות הענקיות?
"בוא נעשה סדר בדברים: אמנם הכבלים, ה
.D.V.D והאי-מיול ממוטטים את עסקי הקולנוע וגורמים לאנשים לשבת בבית, אך הסינמטקים יישארו איתנו לנצח. אנשים שאוהבים קולנוע ימשיכו ללכת לבתי הקולנוע האמנותיים משום שירצו לראות סרט בענק, לחוש את התחושה הקולנועית. הסינמטקים, למעשה, הם המוזיאונים של הקולנוע, כמו שלפיסול ולצילום יש מוזיאונים משלהם. חובבי קולנוע אמיתיים יחפשו את היצירות האלטרנטיביות. גם עצם החוויה המשותפת של ישיבה באולם קולנוע עם קהל היא אחרת לחלוטין מאשר לשבת בבית. אין חוויה נפלאה כמו לשבת עם קהל באולם בסרט מתח, יושבים חמש מאות אנשים באולם ואף סלולארי לא מצלצל, יש שקט מוחלט, אתה יכול לחתוך את האוויר בסכין, החשמל עומד באוויר. אתה יושב מרותק למסך. זו חוויה שלא אחליף לעולם בפלאזמה הביתית".

רוצה סוף הוליוודי
דמיינתי ברוחי את המשפחה הזו נוסעת לסינמטק בראש פינה במקום לצימר בגליל, ומבקרת באולפני האנימציה של וולט דיסני במקום במתקני השעשועים שבמקום. תיארתי לעצמי שסתיו ישריש את תשוקתו לקולנוע גם לבני משפחתו, מה שהתברר כנכון: "בני, ברק סתיו, הוא אנימטור ובמאי קליפים מבוקש. גם הבן השני שלי, אורי, אוהב קולנוע בדיוק כמוני. הוא מסיים תואר שני בלימודי תרבות", מתגאה סתיו.

באורח לא מפליא, מתברר שאדון סתיו שבה את ליבה של גברת עדנה ("יש בה משהו קולנועי ממש, היא אצילית ונסיכית") בהגיגיו על הקולנוע: "היא החליטה שהיא תצא איתי כשישבנו בבית קפה וניתחתי לה בהתלהבות סרט. היא אמרה שזה הרגע בו היא החליטה לבלות איתי את חייה".


אם היית חי בסרט, איזה סרט זה היה?
"הייתי רוצה להיות פילוסוף בסרט "רשומון" של קורוסווה; הייתי רוצה לעזור לקארי גרנט לפתור את הבעיות שלו ב"מזימות בינלאומיות", והוא מסיים את משפטו בפרץ צחוק: "והייתי רוצה לבלות לילה עם אומה ת'ורמן, לפני שהיא הולכת להרוג את ביל!".

כשיצאתי מבית משפחת סתיו אל הרחוב התל אביבי הסואן, כשקולות הצחוק עוד מהדהדים בראשי, הבנתי שאני יודע מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול. אני רוצה להיות יהודה סתיו. לא, אני לא חושק במשרת מבקר הקולנוע, שכן זה יהיה יומרני מבחינתי לנכס לעצמי ידע כה רב, שיקנה לי את הלגיטימציה לבקר יצירות אמנות. גם אני רוצה לקום בבוקר, אחרי כל כך הרבה שנים של עשייה, בידיעה שאני הולך לחיות ולנשום את התחביב שלי. גם אני רוצה סוף הוליוודי!
 
 
הוספת תגובה

חשבון משתמש
שלום אורח/ת

התחבר | משתמש חדש