סטודנטים ללא גבולות

ראשי >כתבות>סטודנטים ללא גבולות
paper

 

פסיכולוגיה או כלכלה? אוניברסיטת חיפה או האוניברסיטה העברית?

רוב הסטודנטים מתלבטים לגבי החוג הנבחר והאוניברסיטה הנחשקת. שפת הלימוד תהיה, עבור רובם המכריע, עברית. אבל חלק מקשים ושואלים – בארץ או בחו"ל?

 

התחלת לימודי התואר אינה  משימה קלה לאף סטודנט. שלוות החיים נקטעת על ידי הרצאות, סילבוסים, שלל מועדי הגשה ועוד לא הזכרנו את שלל המכרים החדשים שצריך לטפח איתם קשרים. אם תוסיפו לכל אלה שפה זרה שאתם צריכים להתחיל ללמוד מההתחלה ומקום מגורים המרוחק אלפי קילומטרים מאמא, אבא והחברים - תקבלו את חייהם של איוב ויעל, שניהם ישראלים, אך מתפקדים כסטודנטים במשרה מלאה בחו"ל.

 

  

נלחם עד הנשימה האחרונה

איוב חליפה, בן 23, סטודנט שנה ב' לרפואה באוניברסיטת  Georg-August -goettingen. במינכן, גרמניה. "זה שווה להקריב לטובת דבר שחשוב לך" אומר איוב, בחור נחוש, אמביציוזי, שלא היה מוכן לוותר על חלומו להיות רופא בשום אופן. 

 

איך עלתה המחשבה לעבור לחו"ל ללמוד?

"להיות רופא זה חלום הילדות שלי, מאז ומתמיד חשקתי במקצוע הזה. ההעדפה הראשונה שלי היתה ללמוד בארץ בשל רמת הלימודים הגבוהה. סיימתי תיכון ונרשמתי לקורס הפסיכומטרי, שעשיתי פעמיים, את הבחינה עצמה ארבע פעמים ועדיין, לא הצלחתי לעבור את הסף הגבוה שהאוניברסיטאות בארץ דורשות. התפשרות על מקצוע אחר לא באה בחשבון אז לקחתי את הרגליים וטסתי לגרמניה ללמוד".

איך החברים והמשפחה קיבלו את עזיבתך?

"לי אישית היה קשה לקבל את ההחלטה שתאלץ אותי להתרחק מהמשפחה ולראות אותם לעיתים רחוקות אבל המשפחה שלי היא משפחה תומכת, והם לעולם לא היו מאפשרים לי לוותר על חלום שלי. היום בעידן המודרני יש מסנג'ר, ואני יכול לראות ולדבר איתם מתי שרק בא לי. החברים קיבלו את זה בסבבה ".

 מה היו הצעדים הראשונים שלקחת לכבוד המעבר?

"לפני שעזבתי את הארץ פניתי לארגון שתמורת סכום מסוים מוצא לסטודנט דירה, רושם אותו לאוניברסיטה ודואג שיגיע מישהו לשדה התעופה ויאסוף אותו משם. הם הכינו את הקרקע עבורי. בהתחלה היה לי נורא קשה שם, ביליתי שעות באינטרנט בשיחות עם אמא והאחים שתמכו בי. השפה הגרמנית לא דומה לשום שפה אחרת שהכרתי וכל הקורסים מתקיימים בה, לכן החלטתי בשנה הראשונה ללמוד גרמנית. בלימודים הכרתי המון סטודנטים כמוני שבאו מארצות אחרות, עזבו משפחה וחברים, לכן היה לי הרבה יותר קל להתחבר אליהם ולהסתגל במהירות למקום החדש, במחשבה שיש עוד אנשים במצב שלי שמסתדרים לא רע ואף מתקדמים".

 

יש משהו שהיה מחזיר אותך לארץ?

" מבחינתי, החזרה משמעותה לוותר על הכל ולהתפשר, דבר שלא בא בחשבון. לפני שעזבתי את הארץ הכנתי את עצמי לגרוע מכל בחו"ל – אם כבר אני יוצא ללמוד בחו"ל אז אני נלחם עד הנשימה האחרונה וברוך השם זה לא כל כך גרוע, חוץ מהגעגועים. הדבר היחידי שהיה מחזיר אותי לארץ היה תשובה חיובית מאחת האוניברסיטאות בארץ לגבי לימודים בפקולטה לרפואה".

 

יוצא לך לדבר עם חברים שלומדים בארץ ולהשוות חוויות?

"אם אנחנו מדברים מבחינה לימודית נטו, אז הקשיים בהחלט דומים – חומר קריאה רב, לחץ, מבחנים וכיוב'. אבל אין ספק שלחיות בישראל ולחיות בגרמניה זה משהו שונה לחלוטין, אם זה מבחינה תרבותית או דפוסי חיים, גם זה שאני רחוק מהבית מקשה עלי לעומת סטודנט בארץ".

  

האם אתה חושב על האפשרות להשתקע במינכן, להגר סופית?

כרגע אני לא יכול לענות על השאלה באופן סופי כי אין לדעת מה יקרה בעוד כמה שנים, החיים משתנים ואיתם המחשבות והתכנונים, קשה לי להאמין שאוכל יום אחד לעזוב את הארץ לעד.

 

איך אתה מתמודד עם הגעגועים?

"זה קשה, קשה נורא, במיוחד אחרי ביקור בארץ, אבל מתמודדים. מה שהכי מנחם זה שאני יודע שאני לא לבד. יש עוד אלפי סטודנטים כמוני במינכן שעזבו את ארצם כדי ללמוד את מה שהם באמת רוצים וזה משתלם להקריב לטובת דבר שאתה רוצה.

 

זה כמו קיבוץ, לטוב ולרע

 

יעל רגב, בת 26, סטודנטית שנה ג' ב- , storia e tutela dei beni artistici במילנו, איטליה, לומדת היסטוריה ושימור אומנות.

 

כמו איוב, גם יעל רצתה בכלל ללמוד בארץ, אבל נתקלה בקשיים בקבלה ללימודי אדריכלות בארץ, אחרי שנסיונותיה להתקבל אליהם בארץ לא צלחו, עלה הרעיון לעבור: "הייתה פרסומת ליום פתוח 'לימודי אדריכלות ורפואה באיטליה', באתי לת"א, שמעתי סטודנטים שדיברו על לימודים באיטליה. זו הייתה החלטה שעשיתי תוך חודשיים וחצי: טסים לאיטליה, כי לארץ תמיד אפשר לחזור. הפסקתי את המכינה של הטכניון כמה שבועות לקראת הסוף והחלטתי לנסות את מזלי בעולם הגדול. אני מחכה עוד שנה וקצת לסיים את התואר ולחזור".

 

מה היו הצעדים הראשונים שעשית באיטליה?

 "הגעתי לאיטליה ולמדתי כל יום בבי"ס פרטי לקראת מבחן הכניסה לאוניברסיטה, כאן אין פסיכומטרי. באותה שנה הגיעו 50 אנשים לעשות את הבחינה באדריכלות, רק ישראלי אחד התקבל, וזה לא היה אני. חשבתי לשלב את הקטע היצירתי עם משהו פרקטי, אז התחלתי ללמוד עיצוב תעשייתי ובמקביל התחלתי להתעניין בלימודים של תולדות האומנות, דרך ישראלים בעיקר, התחלתי ללכת לשיעורים ואהבתי את הרעיון ובסוף השנה עברתי לפקולטה בה אני לומדת עד היום".

  

איך החברים והמשפחה הגיבו לרעיון?

"הכל היה רגוע, אף אחד לא באמת ידע אם זה יהיה עד הסוף. ההורים שלי אמרו שאם אני רוצה וזו השאיפה שלי – להישאר שם. החברים שלי לא לקחו את זה בשמחה. הדבר שהיה הכי קשה להם זה הפרידה,שוב. הייתי הראשונה שעזבה את הבית לעבוד באילת, הראשונה שחיפשה את עצמה קצת. כולם התחילו ללמוד אחרי הצבא, כולם כבר בתואר שני ואני עוד לא סיימתי את הראשון . זה היה קשה לחברה  שהייתי אמורה ללמוד איתה בטכניון, היא כבר פינטזה על קורסי בחירה יחד, ריקודי עם וחיים משותפים וזה היה לה קצת קשה".

 

הצלחת למצוא מיד חברים בפירנצה?

"בהתחלה, היינו 12 סטודנטים בקורס, אחד בתחת של השני ופתאום כולם התחילו לעזוב. זה מאוד קשה. אבל לומדים להכיר את האנשים ואת הנפשות הפועלות, לטוב ולרע. פירנצה מלאה בישראלים, יש בה כ-150 סטודנטים ישראלים. היו לי חוויות עם ישראלים שבהן לא רציתי לראות אף אחד. זה כמו קיבוץ, לטוב ולרע".

 

אז לא היו לך מחשבות לחזור לארץ? לנסות שוב  פה?

"פעם כל הזמן היו לי מחשבות על לחזור לארץ, היום כבר לא. למרות שהשנה הזו התחילה בעזיבה של חברה מאוד טובה שלי שסיימה ללמוד, עוד חברה טובה עוזבת עוד חודש וחצי שזה קשה – כי הן שתי החברות הכי טובות שלי, המשפחה שלי כאן".

כשאת משוחחת עם חברים שהם סטודנטים בישראל, את מבחינה בהבדלים בחיים הסטודנטיאליים?

 

 

"האקדמיה מיושנת כבדה, לא מסוגלים לשנות ולהזיז כאן כלום וזה קשה כי זה לא כמו בארץ. לחברים בארץ יש ביום ד' יום תרבות, מסיבות, הולכים ליום סטודנט. אין את זה כאן. אין מסיבות, אין כלום, אין פעילויות. האיטלקים נעים בקבוצות: יסודי, תיכון, כולם הולכים לאוניברסיטה יחד, הם בקבוצות סגורות כאלו וזה לא קל. זו מנטליות מאוד סגורה ורק אחרי 4 שנים שאני כאן התחלתי לרכוש חברים איטלקים. זה לא חברים במונחים של ישראל, הם סגורים יותר וזה לוקח זמן. בארץ ישר מכירים ויוצאים לבירה בערב, המנטליות שלנו הרבה יותר פתוחה".

 

איך את מתמודדת עם הגעגועים?

"זה קשה. אני מניחה שהקטעים היותר קשים זה כשמישהו בא לבקר ועוזב, כשבאים לבקר אותי והולכים או כשאני מגיעה לארץ וצריכה לעזוב, זה בכי ".

 

אף על פי שמרבית התואר מאחוריה, קשיי העבר לא מתגמדים בעיניה של יעל: "זה לא פשוט. גם ההתעסקות עם השפה וגם הבדידות. לא לומדים בפקולטה הרבה ישראלים וזה לא שיש לי אינטראקציה עם יותר מידי אנשים. האיטלקים לא פתוחים לזרים. אף אחד לא שואל אם אני צריכה עזרה או משהו כזה".

 

חומות של חוסר תקווה - אנה חליפה 

בחירה בלימודים בחו"ל, במרבית המקרים, אינה פרי של בחירה חופשית אלא אילוץ של סטודנטים שלא הצליחו מספיק בבחינה הפסיכומטרית. אפשר לראות בעזיבה זו, מבחינות רבות, ויתור של המדינה באופן כללי, המוסדות להשכלה גבוהה והמרכז הארצי להערכה בפרט, על סטודנטים עם אמביציה, מוטיבציה גבוהה לפרוץ ולהרקיע שחקים בתחום שתמיד חלמו ללמוד.

 

האם זה הגיוני שמאז שנת 99, לא נערכו סקרים או אומדנים לגבי כמות הסטודנטים שעוזבים ללמוד בחו"ל?  כל מדינה שאכפת לה מאזרחיה וקידום ההשכלה הגבוהה אמורה לעקוב אחרי נתונים שכאלו.

            בשנת 99, מוסר המרכז הארצי לסטטיסטיקה, עזבו את הארץ 7,900 סטודנטים. מאז כמות הכנסים על לימודים בחו"ל עולה באופן מתמיד, מתרבים אתרי האינטרנט שעוזרים לסטודנטים למצוא מסגרת מתאימה ללימודים בחו"ל ואין ספק שסטטיסטיקה עדכנית תגלה נתונים מדאיגים.

           

כך המדינה מפסידה סטודנטים, אזרחים מועילים, עם דחף גבוה להצליח, לתרום וללמוד. אין לשכוח כי מבחינה כלכלית מדובר פה בהפסד משמעותי, מדינת ישראל לא בדיוק משגשגת מבחינה כלכלית, כיצד היא מרשה זאת לעצמה?

 

די עם השאננות, הגיע הזמן שהמדינה תתפוס את עצמה בידיים ותתחיל לעבוד על זה!

התחלה טובה תהיה ראשית לבדוק, סוף סוף, מחדש ובאופן עקבי כמה סטודנטים בדיוק עוזבים ללמוד בחו"ל בכל שנה, ומאילו סיבות?, טקטיקה נוספת שיכולה להועיל היא להציע תוכנית חלופית לפסיכומטרי שתהיה מותאמת לתחומי הלימוד השונים.

 

 

הוספת תגובה

חשבון משתמש
שלום אורח/ת

התחבר | משתמש חדש