רוקדים עם ערבים

ראשי >עצור לביקורת>רוקדים עם ערבים
paper

ערביי ישראל הם רמאים, נצלנים, פרימיטיביים וגנבים. זה לא אני אומרת, זה מה שעולה מהסדרה החדשה של סייד קשוע, סופר (ערבים רוקדים) ועיתונאי ב'הארץ', וערבי-מחמד תקשורתי באופן כללי.

כבר בפרק הראשון של 'עבודה ערבית', הסדרה שכתב, הספקנו ללמוד איך לעקוף מחסומים, הספקנו לראות את הגיבור (בן-דמותו של קשוע עצמו, לא קשה לנחש) מתלונן על הממשלה שלא משקיעה בתשתית תחבורתית בכפרים ערביים בעוד בני הכפר שלו מפצירים בו לנסוע בלי חגורת בטיחות, ראינו משחתת רכב במסווה של מוסך שגונב רכבים מתחת לבתים של בעליהם ודופק את המכונית למי שמעז לבקש הנחה, ראינו אב שמרמה את בנו, שבתורו מבטיח לאביו הבטחות שווא.

כשקולגה יהודי של הדמות הראשית, באופן מפתיע עיתונאי ערבי בעיתון בעברית, שואל את גיבורינו אם הוא מכיר מקום שמוכר חלקי חילוף זולים, הוא ננזף בטענה שהוא גזעני, אך לא עוברת דקה ואותו עיתונאי מחפש רכב במוסך בלתי לגאלי כזה בדיוק. נראה שהסדרה כאילו מתעקשת להנציח סטריאוטיפים, להציג קריקטורה לעגנית של חיים בכפר ערבי. פעם ראשונה שבפריים-טיים של ערוץ שתיים יש קומדיה דוברת ערבית, עם שחקנים ערביים בתפקידים הראשיים, וכל מה שאנחנו מקבלים זה בדיחות על מכוניות של ערבים?

ניתן לראות בקומדיה הזאת דוגמה מצוינת ל'חיבוק הדב' של התקשורת -  הדרך בה זרמים שוליים למיינסטרים מאומצים על ידי התעשייה, שכמובן הופכת אותם לנוחים לעיכול: מצחיק, לגלגני, לא שובר מוסכמות. הרי אין כמו הומור עצמי, במיוחד אם זה בערבית.

אבל אולי הבעיה היא אצלנו? אולי אנחנו אלה שלא מסוגלים לקבל את הערבים שלנו במיינסטרים בשום צורה אחרת?

 

 

 

 

הוספת תגובה

חשבון משתמש
שלום אורח/ת

התחבר | משתמש חדש