כולכם מכירים אותה, כל מי שראה "ארץ נהדרת" בשידור חוזר, כל מי שראה חדשות בלילה: המתורגמנית לשפת הסימנים, זו שבעיגול הכחול הקטן בצד המסך. חלקכם התעלמתם, חלקכם ניסיתם לזכור איך מסמנים איזו מילה או שתיים. הגיע הזמן שגם נשמע מה יש לה להגיד.

 

 

איך הגעת להיות מתורגמנית לשפת הסימנים?

"הייתי מורה חיילת בשמע" (העמותה לקידום נוער לקוי שמיעה – ש.ה).

ובאיזה שלב החלטת שזה הולך להיות מקצוע?

"האמת היא, שלא החלטתי בכלל".

עדיין?

"זה כאילו החליט בשבילי, ישר עבדתי בזה. ביום שהשתחררתי מהצבא הלכתי לבקו"ם, החזרתי ציוד וחזרתי לשמע לעבוד. פתאום אני קולטת שעברו כמה שנים וזה מה שאני עושה, בכלל לא תכננתי. היה ברור שאני אהיה שחקנית בכלל".

מה תהליך ההכשרה למתורגמנית? איפה לומדים את זה?

"יש לימודים של שנתיים בבית ברל. בזמני זה לא היה. לומדים שם אתיקה, כל מיני בעיות שנתקלים בהן".

באיזה בעיות אתיקה נתקלים?

"המון. קודם כל זה בעיה לתרגם לאנשים שאת בקשר חברי איתם. לפעמים זה בסיטואציות מאוד קשות, בבית משפט או במשטרה, דברים כאלה. או בכלל, מבחינה אתית צריך מאוד לשמור על סודיות. אני מכירה מלא חברים שהם חרשים, הם לא יודעים בכלל למי אני מתרגמת. זו קהילה מאוד קטנה, כמו בקיבוץ וכולם יודעים על כולם. קרה לי גם שנכנסתי לרופא עם אדם חרש והרופא אמר לי "את זה אל תתרגמי". אני חייבת לתרגם הכל, גם לקול וגם לסימן. אם הרופא עונה לטלפון באמצע פגישה, אני מתרגמת את מה שהוא אומר. הוא אומר לי "את זה את לא מתרגמת" אבל אם אדם שומע היה יושב פה, זה בדיוק מה שהוא היה שומע. אני חייבת להעביר הכל. אסור לי לעזור, אסור לי לייעץ. אני כמו צינור, רק מעבירה מידע".

למה עדיפה מתורגמנית על כתוביות?

"לא עדיף, תלוי לאיזה תוכנית. יש תוכניות שלא מתאים להם תרגום, ובכל זאת מתרגמים כי יש חוק. אבל בעיקרון, בישראל יש המון חרשים שהם אנ-אלפבתים שהם החרשים היותר מבוגרים. נוצר מצב, שהם צריכים להבין מה קורה ולקרוא הם לא יכולים. יש גם אוכלוסיה של עולים חדשים רוסים וערבים גם שלא יודעים לקרוא עברית, אז התרגום בעצם הוא יותר בשבילם. אלה שיודעים קרוא וכתוב, יותר משכילים וותיקים בארץ - מעדיפים כתוביות".

 

חתימה מהעיגול

 

דן, 27, במקור מקיבוץ דן, מספרת שכרגע רשומים 300 מתרגמים בארץ, מתוכם פעילים רק כ-60 ומתוכם רק שלושה בנים. חוץ מבטלויזיה היא מתרגמת בבתי משפט, בתי חולים ולסטודנטים חרשים באוניברסיטאות. "אני חושבת שמה שנפלא במקצוע הזה שהוא מאוד מגוון, שאין לי רגע דל. יש כל כך הרבה דברים. באוניברסיטה אני לוקחת רק קורסים שמעניינים אותי. אני לא לוקחת דברים לתרגם שאני לא מבינה בהם, זה פשוט משעמם אותי ואני לא מתרגמת טוב. אין תרגום יותר מדהים מבחדר לידה. כבר תרגמתי שבע לידות. אני מתרגמת חתונות, בר מצוות. אני נוגעת בכל התחומים בחיים".

איזה תוכניות יצא לך לתרגם?

"המון. גיל חובב, הפוך, גיל ריבה, המון תוכניות ילדים בהופ קטנטנים. יש לי עדת מעריצים של ילדים קטנים, זה מזעזע. זה רק מראה כמה זול הכל- באים אלי לבקש חתימה, "ראינו אותך בכל העולם במה", אני לא מאמינה שאנשים לוקחים חתימה מהעיגול!"

חוץ מילדים, מזהים אותך ברחוב?

"יש תוכניות שמזהים, זה מאוד מפתיע אותי כי אני מאוד שונה, לדעתי, בעיגול מאשר בחוץ. כאילו אני מאופרת שם, אני נראית שונה לגמרי, אבל אנשים מזהים אותי. התוכנית הראשונה שתרגמתי בפריים טיים היתה רק בישראל, זה היה לפני כמה שנים ואנשים אחר כך זיהו אותי ברחוב והייתי בשוק, איך זיהו? ממה? נגיד אחרי טקס רבין, שרים בכיכר ודברים כאלה, אז מזהים אחרי זה. זה נורא מוזר לי, כי העיגול הזה כזה קטן".

 מה עושה מתורגמן למתורגמן טוב?

"אני חושבת שהאפשרות לשנות צורה, להיכנס לדמות. במיוחד בתרגומים כמו בתיאטרון או בטלוויזיה, כשצריך לדעת מי מדבר. מתורגמן טוב צריך גם לדעת להתאים את עצמו לסוג האוכלוסייה. כי יש אוכלוסיות יותר נמוכות, שהמשלב השפתי שלהם יותר נמוך. עוד דבר חשוב זה האינטונציה, שזה בא בהבעות פנים, כי סאונד בא בהבעות פנים. זה דבר מאוד  קריטי לחרשים. כי אם אתה רואה מתורגמן שמדבר ככה בלי להזיז את הפנים זה כמו לשמוע מישהו מאוד מונוטוני וזה מרדים".

כשרואים אותך בארץ נהדרת, את ממש משחקת את הדמות

"אין ברירה. ארץ נהדרת זאת תוכנית שלא טובה לתרגום לשפת הסימנים. למרות שחרשים מבוגרים וערבים שהם פוגשים אותי, נורא מתלהבים שהם מבינים. אבל חרשים שיש להם עברית טובה וקריאה טובה מעדיפים תרגום, כי אני לא יכולה להעביר את הסלנג המדויק של ארץ נהדרת. הם ממציאים מילים, הם טובעים מטבעות לשון. אז אני עושה משהו שהוא ליד, משהו שהוא מסביר. למשל ה'מצ'עמם לי', אז אין דבר כזה מצ'עמם בשפת הסימנים. אין את ההברה צ'. יש משעמם, וכדי להעביר את זה אני חייבת לעשות את הלסת החוצה. אין ברירה חייבים להעביר את זה בצורה אחרת, למרות שזה לא מדויק".

טוב, רצית להיות שחקנית

"כן, אז שם אני מפצה את עצמי. כי זה המון משחק, לא רק בארץ נהדרת. בכלל, בבית משפט כשאני מתרגמת חרש והוא מדבר וצועק על השופט או מסביר משהו אני חייבת להעביר את האינטונציה. זה קצת משחק".

את יכולה להסביר קצת על ההבדל בין שפת סימנים 'מסומנת' ל'חרשית'?

"שפת סימנים מסומנת זה יותר משהו שמשתמשים בו בבית ספר לילדים, בגלל שהתחביר והדקדוק של שפת הסימנים שונה לגמרי מעברית מדוברת. המון דברים שיש בעברית מדוברת, אין בשפת סימנים כמו מיליות חיבור ואז פשוט מוסיפים את זה. במקום להגיד "אני תל אביב ירושלים כל יום", אומרים "אני נוסע מ-תל אביב ל-ירושלים כל יום", זה יותר צמוד לטקסט וזה לא שפת סימנים אמיתית".

וכשמתרגמים בטלוויזיה מתרגמים מילה במילה?

"זה משהו באמצע, כי זה צריך גם להיות סימולטאנית. אין לי זמן להכין את עצמי ולבנות את המשפט נכון. אז זה יותר באמצע- זה לא שפת סימנים מסומנת ולא שפת סימנים "פה" (כך מכנים החרשים שפת סימנים 'חרשית' אמיתית – ש.ה). אני מאוד משתדלת שזה יהיה יותר מסומנת, אבל לפעמים זה יותר קשה. למשל ב"חדשות המדע", כי צריך שכל מילה תהיה שם. באוניברסיטה גם, פחות "פה" ויותר להגיד כל מילה, כי חשוב שהסטודנט ידע את כל המושגים. ב"פה" הדגש יותר על המשמעות מאשר המילה עצמה. נגיד, "אני הולך הביתה", כל השלוש מילים האלו נכנסות בסימן אחד, כמו דמות שהולכת וקטנה בקומיקס. אז המילים עוברות, אבל אני מאוד משתדלת לא להשמיט".

בכלל, הבנתי שיש בשפת הסימנים הרבה יותר חשיבות למשמעות של מילה, למשל 'ריק' ו'פנאי' מסמנים אותו דבר, 'הומו' ו'תחת'

"נכון. השפה היא מאוד איקונית, בגלל שהיא ויזואלית. למשל 'צרפת' (מסמנת מגדל אייפל – ש.ה), 'הולנד' (מסמנת את התסרוקת של ההולנדיות – ש.ה). היא גם מאוד לא פוליטיקלי קורקט, היא נתפסת למשהו חיצוני. נגיד בולגרי מסמנים ככה (מסמנת אף נשרי – ש.ה). או ערבי נגיד היה ככה המון שנים (מעבירה יד על האף לרחבו –ש.ה), שזה בגלל הרעלה. אבל זה (מעבירה את היד על האף לאורכו – ש.ה) מלוכלך. אז אני מסמנת ערבי ככה (האות ע' בעיגול סביב הראש – ש.ה) בגלל העקאל. אבל השפה הרבה פעמים נתפסת לצורה".

או אות. 'צל' למשל, מסומן כמו האות צ' נופלת כלפי מטה

"נכון, למרות שאני לא כל כך אוהבת את הסימון באותיות, כי זה כבר יותר קרוב למסומנת. אבל לפעמים אין ברירה, זה כבר חלק מהשפה".

 

איך מילה נולדת?

 

בתכניות שעוסקות באקטואליה, חדשות או אפילו בארץ נהדרת, יש כל הזמן מושגים חדשים, אנשים חדשים שעולים לכותרות. איך ממציאים להם סימן?

"זה לא אני ממציאה, זה הקהילה בוחרת את הסימן. מאוד חשוב שמתורגמן יהיה בקשר עם הקהילה, שיהיה לו מגע איתה, שידבר עם אנשים ויראה את השפה מתחדשת, כי היא כל הזמן בהתהוות, כמו עברית. יש הרבה סלנג, חייבים להיות מעודכנים. אז נגיד לפוליטיקאים המרכזיים יש סימן, לפוליטיקאים שאין אז מאייתים, אומרים ענבל גבריאלי (מסמנת ע.ג). עמיר פרץ זה 'שפם', ואיבט ליברמן זה 'שפם רוסי'. אמרתי שאנחנו לא פוליטקלי קורקט".

ואינפורמציה שאי אפשר לסמן במילים? נגיד מוזיקה ורעשי רקע?

"אם זה משהו באותו זמן של המילים אז אני לא יכולה, אבל אם יש לי פאוזה מהטקסט ויש נגיד צלצול טלפון, טריקה, בכי של תינוק – חייבים. כמו שיש את הכתוביות האלה, בסרטי די.וי.די האמריקאים, שאומרים 'צלצול', 'צעדים', 'צחוק הסטרי' - כותבים הכל. פה לא עושים את זה, אבל חייבים לעשות. את כל השירים אני לא אעשה, רק אם זה ממש קשור. נגיד ב'ארץ נהדרת', אם יש מוזיקת רקע אני אומרת 'מוזיקה' ואני לא אתרגם. אבל אם זה ממש קשור, כמו למשל עם אסתרינה טרטמן, שמו לה את השיר tell me lies, tell me sweet little lies, אז את זה תרגמתי, כי זה משהו מאוד קשור וגם היה לי זמן, היתה לי אפשרות. אבל בדרך כלל אני לא מתרגמת את כל המילים".

יש מילים שאת המצאת?

"לשפת סימנים? פוסטמה".

פוסטמה זה שלך?

"כן וזה די הולך להפתעתי. כי אין מילה לפוסטמה, רק 'מטומטמת'. אבל זה לא זה, פוסטמה זה משהו יותר עמוק. ראיתי כבר כמה אנשים שמשתמשים בזה, אני בשוק שזה תפס. אבל בטלוויזיה אני לא יכולה להמציא. יש כמה סימנים שאני ממציאה באוניברסיטה כשאני מתרגמת, כי חשוב שהסטודנט ידע את כל המושגים, שישתמש בהם אחר כך במבחנים. אין סימן לאחמדיניג'אד למשל. אומרים 'נשיא איראן', אבל היו לאיראן כל כך הרבה נשיאים בסך הכל, זה לא נשיא אחד. אז המצאנו".

באיזה עוד תכניות את חושבת שצריך להיות תרגום?

"אני חושבת שחובה בחדשות. זה חשוב מאוד כי במצבים של חס וחלילה מלחמה, פיגוע או פריצה של חדשות חירשים פשוט נשארים מחוץ לעניינים וזה נוראי. אני מקבלת אס.אמ.אסים מחברים שלי "מה קרה? תספרי לנו". גם בעידן של האינטרנט לא כולם ליד מחשב ויש מבוגרים שלא יודעים עברית, שצריכים להבין מה קורה. תוכניות תחקירים כמו כולבוטק, אני חושבת שזה חשוב שיהיו מתורגמות, דברים שהם בשידור חי. לילדים נורא חשוב לתרגם תוכניות, כי ילדים לא יודעים עדיין קרוא וכתוב וצריך לחבר אותם.

משיחות עם חרשים, איך הם מרגישים לגבי הייצוג שלהם בתקשורת?

הם מאוד לא אוהבים את איך שמציגים אותם. בתקשורת אומרים "חירשים- אילמים", למשל, שזה משהו שמאוד חורה לחרשים כי הם לא אילמים. כל פעם אני מסבירה: אילם זה כתוצאה מהלם או בעיה במיתרי הקול, חרשים יכולים לדבר. אבל בתקשורת תמיד מציגים אותם כחרשים- אילמים. ואם הם מראים אותם אז עושים מזה קוריוז. נגיד עשו כתבה עלינו, המתורגמניות, וצילמו אותנו שעתיים ביום עיון, ומתוך השעתיים האלה הראו שתי דקות ובכל הקטע זה קללות, דברים גסים. אח"כ כעסו על זה מאוד החרשים. "מה? השפה שלנו, למה מראים קללות?". אני לא מסכימה איתם, אני חושבת שכל הכרה בשפה היא טובה, כאילו הרבה אנשים שומעים לא ידעו שבשפת הסימנים יש קללות. אבל זה שפה לכל דבר".

את מוצאת את עצמך מתוך הרגל מסמנת גם כשאת מדברת עם שומעים?

"אני מאוד משתדלת לא. פעם רק ככה יכולתי להסביר את עצמי. פשוט איבדתי את האפשרות להיות נהירה בכל שפה אחרת. המון פעמים כהייתי קוראת למישהו אז הייתי שעה מנפנפת ביד, בכלל שכחתי שהוא שומע או שאיך שהייתי צריכה להסביר משהו- ישר בשפת הסימנים. היה לי מאוד ברור שרק ככה אפשר להבין. עכשיו אני מאוד נזהרת לא לדבר כל הזמן עם הידיים. אז אני מחזיקה דברים, כי זה מעצבן בעיניים לראות כל הזמן משהו זז".

הוספת תגובה

חשבון משתמש
שלום אורח/ת

התחבר | משתמש חדש