מטבע מזוייפת

ראשי >נותנים מאחור>מטבע מזוייפת
paper

הכל התחיל ליד סניף בנק הפועלים שליד מרכז ההסעדה ואקדמון. משכתי שטר אחד של 100 ש"ח מהכספומט. פעם היו להם רק שטרות של 20 ו-50, היום אין פחות מ-100. אינפלציה מחורבנת. שמח וטוב לבב, הלכתי לבית הקפה הסמוך, כדי להשביע את רעבוני בקרואסון מחומם, חימום שנועד להשכיח שהוא לא טרי. נתתי את השטר.

"זה מזויף", אמרה המוכרת אחרי מבט קצר שהעיפה בשטר כנגד האור.

"מה פתאום מזויף" מלמלתי בפליאה, "כרגע משכתי את זה מהכספומט".

"מצטערת, אני לא יכולה לעשות שום דבר".

"אבל אין לי כסף אחר ולא אלך כעת למשוך עוד".

"מצטערת אדוני".

האנשים שהחלו להצטבר מאחור, הביטו בי במבט זועם, כאילו זה הרגע נתפסתי שודד בנק. "הלוואי", חשבתי לי, "הרי הבנק שדד אותי".

 

הסניף היה סגור ולא היה בפני מי להתלונן. ומחר, מי יאמין לי?

החיים באזור הזה של העולם, לימדו אותי לקח חשוב – כשאתה נדפק, נסה לדפוק אחרים. אמנם בסופו של דבר, התוצאה היא שכולם חיים ברפש, אבל לפחות זה נותן תחושה טובה לזמן מה. צרת רבים חצי נחמה. הרי כולנו טיפשים.

 

הלכתי לקפיטריה אחרת, במרחק כמה דקות משם. הם לא חשבו לבדוק האם השטר מזויף או לאו. פשוט קיבלו אותו כמו שהוא. טעם הניצחון היה מריר מעט, כיאה לטעמו של קפה. הוספתי שתי כפיות סוכר.

העודף שקיבלתי – שטר אחד של 50, ארבעה מטבעות של 10 ושלושה של 1. את השטר לא בדקתי, כי חששתי שמא אולי המוכר יראני בודק את השטר ויחליט לבדוק גם הוא.

 

אתם יכולים לנשום לרווחה. נהג האוטובוס ממנו קניתי כרטיסיה בשטר הזה, קיבל אותו ללא כל בעיה והחזיר לי עודף של שישה שקלים.

 

וכך, במרוצת השבוע, הוצאתי אט-אט את הכסף שהיה ברשותי, עד אשר נותר המטבע האחרון, מטבע של 10 שקלים.

 

שוב עמדתי מול מוכרת. אותה המוכרת.

ביקשתי קרואסון. בלוטות הרוק שלי החלו להפריש מיצים. המוכרת כבר חיממה את המאפה הפסבדו-צרפתי, ששוב לא היה טרי.

נתתי את המטבע ובטרם הספקתי לנגוס בבצק, היא אמרה בקול אדיש שנשמע שכבר היה מורגל במשפט:

"זה מזויף".

"לא יכול להיות! נתנו לי את זה במזנון לידכם".

"מצטערת" היא אמרה בקולה שנשמע הכי לא מצטער בעולם.

"אבל...".

תיתן לי מטבע אחר".

"אבל אין לי, זה כל הכסף שיש לי".

"אני מוכנה לעשות ניסוי. נסובב את המטבע ואם הוא מסתובב כמו סביבון הוא מזויף ואני לא יכולה לעשות כלום. אם הוא לא יסתובב, אני אקבל. בסדר?".

הסכמתי לדיל, סליחה, לניסוי. למען המדע כמובן (כלכלה זה מדע, לא?).

 

בטח הסתובב, כמו מניאק הסתובב, כמו פורפרה...

"נסה לתת אותו לנהג מונית" אמרה המוכרת, כעת בקול עם מעט רחמים, "הם לא בודקים אף פעם".

 

"איזו נאצלות" חשבתי לי. "קיבלתי עצה פרקטית ולא רק נזיפה".

"רגע. כרגע נתנו לי עצה לשלם במטבע שאני יודע שהוא מזויף ואני עוד מרוצה מזה?! מה הלאה, אולי גם אדפיס שטרות מזויפים? זה קל בימינו".

קיבלתי כבר את זה שנגזר עלי לשמור את המטבע כמוצג מוזיאוני ולשאת בהפסד.

 

בדרך הביתה עליתי על מונית שירות. את נתתי המטבע לנהג תוך כדי נסיעה, כי הרי הסיכוי שיבדוק את המטבע תוך כדי נסיעה, קרוב לסיכוי שהוא יחלוף ליד תחנת אוטובוס שעומדים בה אנשים, מבלי לצפור להם, כדי שאחת למאה פעמים הם גם יהפכו מסתם עומדי קרנות רחוב ללקוחות.

הוא בלע אותו, את המטבע המזויף, בדיוק כפי שבלע את מנת השווארמה שלו, רגע לפני שעליתי למונית.

אני, את האמון שלי בשקל כבר איבדתי. מעתה אשתמש רק בכרטיסי אשראי, עד שעמלות הבנקים תמאסנה עלי גם.

הוספת תגובה

חשבון משתמש
שלום אורח/ת

התחבר | משתמש חדש