כרוניקה של מוות ידוע מראש

ראשי >קיצורי דרך - סיפורים קצרים>כרוניקה של מוות ידוע מראש
paper

 מכל המקומות בעולם, מכל הזמנים שעל הציר האינסופי, נפגשנו אתי ואני ביום ראשון, ה-20 בינואר 2002, יום חורף קר, סגרירי וגשום, בבית הקברות בכפר סמיר.
אבא שלה נפטר יומיים לפני כן, כתוצאה מסיבוך לאחר ניתוח וסבתא שלי הלכה לעולמה במוצאי השבת. שתי הלוויות יצאו בשעה שלוש בצהריים, כך שרצה הגורל ונפגשנו בשער בראש של בית הקברות, ביום לא סימפטי עבורי, וביום שאולי היה הקשה בחייה של אתי.
באופן פסבדו-רומנטי, הגשם שהחל כטפטוף קל, הפך חיש מהר לגשם זלעפות כבד וכך, הצעתי לאתי מסתור תחת מטרייתי מפני הבכי המר של השמיים.

עד היום, אני מתקשה לשחזר מה בדיוק עבר לי בראש כאשר ביקשתי ממנה את מספר הטלפון שלה. אולי בגלל המבט המקסים שנשקף מעיניה הבוכות, אולי תחושה של גורל משותף. בכל מקרה, עשיתי זאת ביום החורף הקר ההוא וכך נפתח הפתח להמשך הקשר שלנו.
התקשרתי לאתי לאחר כעשרה ימים, כדי להיות בטוח שעברו שבעת ימי האבל. זה לא שאי פעם נעלמת תחושת האובדן ונמחק הכאב, אבל לפחות מבחינה רשמית, לאחר שבוע, החיים אמורים להמשיך ולחזור למסלולם.
שאלתי לשלומה מתוך התעניינות כנה ואמיתית, שכן ידעתי כבר אז את תחושת האובדן והריקנות המפעמת לאחר אובדן אב, הואיל ואיבדתי את אבי שלי חמש שנים קודם לכן, בתאונת דרכים.
בן זונה שנסע בנתיב הנגדי בכביש 4, בין הירידה מבית אורן לחיפה, סטה מהמסלול והתנגש ברכב בו נסע אבי חזיתית. שניהם נהרגו במקום, או ליתר דיוק במקום אליו נגררו המכוניות ועלו בלהבות.

דיברנו אתי ואני, בעיקר היא דיברה, או ליתר דיוק מלמלה ובכתה. כל כך הבנתי אותה אז, כפי שאני וכל מי שאי פעם איבד אבא מבין.
קבענו להיפגש שוב, יצאנו למסעדה איטלקית קטנה.

כאן אקצר במעט את מלאכת תיאור התפתחות הקשר של אתי ושלי, שכן אינני מוצא בו משהו ראוי לציון, החורג מקשר "נורמאלי" ו"מוצלח" בין שני בני זוג, שבסופו של דבר מתפתח לכדי חתונה.

אגיע כעת אל יום החתונה, בו נשבענו אתי ואנוכי אמונים זו לזה וזה לזו. שתי אימהות עמדו לצדה של הכלה, אמא של אתי ואמא שלי. אך הצד בו אני עמדתי, נותר מיותם מאבות ביולוגיים.
דווקא העובדה שהרב עמד ודיבר על שני האבות העומדים ומתבוננים במעמד משמיים, העלתה דמעות בעיניים של אתי ושלי ולא מילאה אותנו תחושת גאווה, אלא רק תחושות בדידות, ייאוש וצער.

אבל עצרנו את הדמעות, הרי מדובר היה ביום המאושר של חיינו וביום הראשון בשארית חיינו המשותפים, כך שלא ניתן למילים של שום רב לקלקל לנו.


אינני רואה צורך מיוחד לספר כאן את מעשינו בירח הדבש ביתר פירוט. הוא לא היה מושלם, על אף שבילינו באחד המקומות המקסימים ביותר בעולם, באזור הקייפ בחלקה הדרום-מערבי של יבשת אפריקה, באקלים אביבי ונוח.

לאחר שנפלנו שנינו קורבן לשוד אלים בדרך לשדה התעופה, לא הצלחנו שנינו להבין כיצד ארץ שבורכה באוצרות טבע ונוף כה רבים, קוללה בכאלו אנשים נוראיים. האם האנשים השחורים ששדדו אותנו היו הרעים, או שמא הלבנים שהביאו אותם למצב הזה?

לעולם לא תהיה לי תשובה חד משמעית, סביר להניח שהתשובה היא גם וגם.

בסופו של ירח הדבש, חזרנו עמוסי חוויות, כדי לספר לכל מכרינו.
אבל אז גם התגלעו חילוקי הדעות בינינו. קשר, נישואים, לא יכולים להתבסס רק על תחושת שותפות גורל בצער. הצער, במידה זו או אחרת, הוא תחושה אוניברסאלית שמאחדת את כל בני האדם, אך לא מייחדת אף אחד. גם האהבה, סופה שתדעך ותכבה במוקדם או במאוחר.

קיננה בי תחושה פנימית שכזו - "מה לעזאזל עשיתי? כעת אצטרך לחיות עם אתי כל החיים, עד שהמוות יפריד בינינו".
עלו בי הרהורי חרטה. שקלתי להתגרש. הרי מי באמת רוצה להישאר עד סוף החיים עם אדם שכל שיש לך במשותף איתו הוא המוות.


הקרנתי את זה. הו, אתי יכלה להרגיש איך שהרגשתי. בשתיקות הממושכות שלי, בבריחה מהמציאות בזמן ששקעתי במחשבות והרהורים.
אתי מצדה לא גילתה סובלנות וסבלנות כלפיי.
אם אני צעקתי בדממה, את הצרחות של אתי אפשר היה לשמוע בקצה השני של השכונה.


כך חיינו במשך מספר חודשים. אתי מדברת ואני מחליף נושא, אתי צועקת ואני משתתק ועובר לחדר השני בדירה ששכרנו.

הבנתי שכך זה לא יכול להימשך, הרי כל החיים עוד לפנינו ורצוי לסיים את הקשר החולה הזה, הגוסס הזה, כל זמן שעוד לא נכנסו לחיינו גורמים נוספים.

למזלי, גם אתי חשבה כך, שכן כנראה לעולם לא הייתי מעלה זאת בקול מיוזמתי. אבל כאשר אתי אמרה שהגיע זמן שנעשה חושבים ונחיה בנפרד עד שנגיע לכלל החלטה באשר לעתידנו, הסכמתי מיד.

אתי נסעה אל בית אמה, פרשה על מנת שתוכל לשקול את הדברים לעומקם.

על איזה עומק היא דיברה, אינני יודע. אני כבר הגעתי להחלטה - לשים לזה קץ, עוד בטרם היא עזבה את הבית, ורק חיכיתי שתשוב ותאשר את מה שידעתי כבר מזה מספר חודשים.

כעבור כשלושה חודשים, בהם כלל לא דיברנו, אתי התקשרה כדי לבשר לי שהיא חוזרת לדירה המשותפת שלנו, על מנת שנדבר. כל אחד יגיד את הדברים עליהם חשב ואותם עיבד במשך שלושת החודשים שחלפו ונראה אם עתידינו יהיה בנפרד או יחדיו.

בדרך מבית אמה בחיפה לביתנו שנמצא דרומה משם, כנראה שאתי הייתה עצבנית ונרגשת או לכל הפחות השקיעה את מוחה בהרהורים.
אחרת, אין לי הסבר למה שהביאה את הרכב שנהגה בו לסטות מהנתיב לעבר תעלת הניקוז שבצד הדרך.
היא מתה במקום, לכל היותר לאחר מספר דקות של סבל בתעלה.


יום הלוויה של אתי היה גשום, יומיים לאחר שמצאו את הגופה.
הייתי עצוב. בכיתי. על אף שלא הסתדרנו, הרי היה בינינו משהו מיוחד.
במהלך הלוויה, כל הזמן העסיקה אותי המחשבה, מה רצתה אתי לומר לי, מה היה קורה לוא הייתה רוצה שנמשיך ביחד למרות הכל. הרי לא רציתי שנחזור.

אני מניח שהיינו חוזרים, לא נפרדים. אחרי הכל אני חלש אופי.

תוך כדי הרהורים, ביני לבין עצמי, פגשתי בחורה חביבה שהדמעות מעיניה לא הפסיקו לזלוג. איה שמה.
דיברנו קצת. הסתבר שהיא הכירה את אתי, הן למדו ביחד בתיכון.

שוב, שותפות גורל, שנינו חלקנו באותו צער. צער על אבדן אדם יקר שניתקנו עמו את הקשר לתקופה מסוימת, אך הקשר העמוק נותר.
היה ברור לנו שנמשיך לדבר ולהתראות.
מעט לפני שתמה הלוויה, החלפנו טלפונים ואמרתי לאיה שאני כבר אתקשר שיוקל לי במעט.


עבר שבוע, עברה השבעה. כעת אני יושב לי וחושב, האם יש טעם, להתקשר לאיה, להיכנס לזה שוב.
אחרי הכל, אולי הגיע הזמן שאחיה את החיים, במקום לחיות את המוות.

הוספת תגובה

חשבון משתמש
שלום אורח/ת

התחבר | משתמש חדש