תהי מכוניתה עדן

ראשי >אילטורים>תהי מכוניתה עדן
paper

 

אנחנו תמיד זוכרים את הפעם הראשונה שלנו. לא משנה מה עברנו מאז, הפעם הראשונה היא תמיד מרגשת יותר, מסעירה יותר. לעולם לא אשכח את המכונית הראשונה שלי. וולבו, שנת 85', בז' עם פס שוקו בצד. הרעיון של ההורים שלי היה שעדיף שאת צעדינו הראשונים על הכביש נעשה במכונית שגם ככה לא עולה יותר מכמה אלפים, והיא כל כך כבדה ורחבה, שלא משנה במה נתנגש – לנו לא יקרה כלום.

צחקנו עליה, קראנו לה 'הטנק' ו- 'מרכבה סימן 5'. כשאחותי השיריונרית השתחררה, עשו לה החברים מהצבא שלט לאוטו: "קטן עלי – נהגתי בטנק".

אבל היא קבלה הכל באהבה. לא היה אכפת לה גם כשהשתמשנו בה בתור תירוץ, גם כשלא היתה זאת אשמתה: כל פעם שאיחרתי סיפרתי שהאוטו לא הניע, את חוסר היכולת המוטורית שלי לבצע חניה תירצתי בכך שהמכונית גדולה מדי, וכשחיפשו נהג תורן ליציאה, אמרתי "אתם זוכרים שאצלי אין מזגן, נכון?".

חורף או קיץ – זה עבד.

לעומת זאת, כשניסו אחרים לרדת עליה הגנתי עליה בחירוף נפש. עשרות פעמים הייתי צריכה להסביר לאנשים מה זה צ'וק (ידית בעזרתה אפשר לשלוט ביחס בין אוויר לדלק שנכנס למנוע. מכוניות נורמליות עושות את זה לבד). וספרתי לכולם רק על כמה היא אמינה, גומעת מרחקים, בטיחותית ולא עושה בעיות.

לפני חודש מסרנו אותה למגרש גרוטאות, וכיום המתכת שלה בטח משמשת לבניה איפה שהוא בסין. זהו, עבר זמנה, היא זקנה מדי, כבר לא מתפקדת כל כך טוב. (והיא צעירה ממני בשנתיים, מה זה אומר עלי?)

לא אשכח את כל המקומות שהיינו בהם ביחד, את כל היציאות מהן החזירה אותי הביתה בשלום, גם כשהייתי שיכורה מכדי לנהוג בה, את כל השנים בהן שירתה אותי נאמנה. יהי זכרה ברוך.

הוספת תגובה

1 תגובות לכתבה
1. (משתמש/ת אנונימי/ת) 2012/05/28 00:28
חשבון משתמש
שלום אורח/ת

התחבר | משתמש חדש