אלבום אישי בספירה לאחור

ראשי >כתבות>אלבום אישי בספירה לאחור

בתחילתה דרכה, רונה קינן, עוד מעט בת 28, הייתה מוכרת בעיקר למעורים בעולם העשייה המוזיקלית בישראל וסומנה כהבטחה הבאה. היא הלחינה ושרה באלבום של ערן צור, ניגנה ושרה עם טל גורדון, ובעיקר הופיעה הרבה, אוספת קהל נאמן הולך וגדל, שאיתו גדלה גם הציפייה לאלבום. בשנת 2004 יצא אלבום הביכורים שלה- 'לנשום בספירה לאחור' שענה על כל הציפיות.

אני פוגשת אותה יומיים בלבד לפני יציאתו של 'עיניים זרות', אלבומה השני, שהוקלט תוך כמה ימים, כמעט הופעה חיה, רק באולפן.

רונה, היה שוני בעבודה בין שני האלבומים?

"קודם כל, לא לקח לי שבע שנים להקליט את האלבום הקודם, לקח לי שלושה חודשים להקליט אותו, זה פשוט היה אחרי שהופעתי כמה שנים טובות. את האלבום הזה עשינו בשלושה ימים, אבל עבדנו עליו באולפן אחר כך בערך חודש, כך שהבסיס שלו הוקלט בשלושה ימים. אבל אין ספק שזה התקדמות מבחינת הקצב. אז כן, אני חושבת שזה דבר שהיה יותר הגיוני למה שרציתי לעשות, למה שאני רוצה לעשות בשלב זה".
מה בשיטת העבודה יותר התאים לאלבום החדש?
"אני חושבת שהעובדה שהוא לא היה אלבום של טלאים, אלא אלבום שיש לו סאונד אחיד, טקסטורה שהיא דומה. בשביל להשיג דבר כזה, אתה צריך לעבוד עם להקה. כשהקלטתי את האלבום הראשון הינו טריו, זאת אומרת רק שלושה אנשים וכדי לעבות את זה או לתת תחושה קצת יותר גדולה הבאנו המון אורחים וזה נחמד, זה היה מן חגיגה כזאת של אורחים ושל כל מיני ניסיונות באולפן. אבל כאן היה איזה סוג של התחייבות. ששה אנשים, והדבר שבעצם הכי נכון לזה זה להקליט את זה לייב".
התהליך של איסוף השירים גם לקח פחות זמן?
"אני מניחה שכן כי גם לא התעסקתי בעניין הזה של תרגום לעומת האלבום הראשון, שהייתי צריכה לתרגם שניים מהשירים. אז כאן מראש רוב הטקסטים היו בעברית, למעט שיר אחד באנגלית שנכנס. אני חושבת שככל שאתה צובר ניסיון בכתיבה, קל לך יותר לדעת מה עובד ומה לא עובד וגם פחות יש צורך לסכם. זה לא צריך להיות סיכום של תקופה, זה צריך להיות איזושהי תמונת מצב של המצב שלי כרגע".




לעבוד עם גידי גוב

אנחנו נפגשות במרפסת אולפני "קול ישראל" בחיפה, בה היא בדיוק סיימה ראיון אחר בן שעה לתוכנית "מאחורי השירים" של חיים א-דור. למרות זאת, ולמרות שהביעה עניין בשווארמה סמוכה, לא ניכר בה שמץ של חוסר מנוחה. היא נינוחה, סבלנית, עונה לכל שאלותיי באריכות ובפתיחות.

הרגשת לחץ בעשיית האלבום השני לאור הצלחת האלבום הראשון, שגם בעשייתו היו ממך ציפיות לא קטנות?

"כן, זאת אומרת עכשיו קצת פחות. לפני האלבום הראשון באמת נשאלה כל הזמן השאלה 'מתי כבר יהיה אלבום?' 'מתי כבר יהיה אלבום?' הרגשתי שאני מושכת את זה יותר ממה שרצוי. וכאן, גם בגלל שפרק הזמן שעבר הוא לא נורא, זאת אומרת השאיפה שלי היא עדיין לקצר את זה, אני חושבת שלא צריך בהכרח לחכות שלוש שנים אבל יש גם כל מיני נסיבות, את עובדת בתוך איזו שהיא מערכת ויש לדברים גם קצב משלהם. אבל יש פחות לחץ מבחוץ אני חושבת. הדבר היחידי, שיש איזה שהוא ניסיון להשתוות וגם לעשות אלבום שהוא טוב יותר וראוי יותר או נאמן יותר. יש לי כל מיני ציפיות מעצמי, אני חושבת שסך הכל אני מאוד מבסוטית מהתוצאה, מאוד גאה בה".

איך השפיעה עליך ההצלחה של האלבום הקודם?

"תראי, זו הצלחה שהיא יחסית, זאת אומרת סוג של בחירה שעשיתי לא להיות לגמרי בתוך לב ליבו של המיין-סטרים, אבל גם לא בתוך השוליים הסהרוריים, נגיד. סוג של משהו בין לבין, שבגלל שהוא לא עצום הוא לא יכול להוציא אותי משליטה. אבל עדיין, אני חושבת שרוב מה שזה עשה לי זה לקבל פידבקים טובים ונעימים וזה דבר שהוא מאוד מחזק".

הקהל שלך היום שונה מהקהל של האלבום הקודם?

"אני חושבת שהם התרחבו קצת. בזכות ההופעות שלי עם גידי גוב אז יש באמת סוג אחר קצת של קהל שאני רואה מטפטף, מגיע קצת להופעות שלי. גם הדואט שעשיתי איתו, אני מניחה עזר לי. וכן, אני רואה בזה התרחבות שאני מאוד מבסוטית ממנה".

דיברת פעם על זה שגידי גוב עזר לך להתייחס לכתיבה קצת פחות בכובד ראש

"לא לכתיבה, יותר לחיים, את יודעת. יש משהו באמת נורא נעים בהתנהלות שלו כללית, גם לפני הופעות ואחרי הופעות ומזה למדתי המון. גם על במה, כפרפורמר למדתי ממנו המון ומבחינת הכתיבה, אולי באמת ניגשתי אל זה באיזה שהוא טון קצת אחר, כשכתבתי את השיר 'הריקוד המוזר של הלב' , בזכותו".

יש אי אילו שיתופי פעולה שאת מתכננת בקרוב?

"אין משהו ספציפי על הפרק, אבל אני מניחה שהאפשרויות יציגו את עצמן. אני מקווה, או שאני אציג את עצמי בפני האפשרויות. אבל יש כל מיני דברים שהייתי שמחה לעשות, כל מיני אמנים שאני נורא מעריכה ולא יצא לי לעבוד איתם או לשיר איתם או לכתוב להם".

כמו?
"כמו חוה אלברשטיין, כמו אהוד בנאי, כמו ברי סחרוף. אפילו שלומי שבן שהוא יותר משכבת הגיל שלי, לא עשינו משהו רשמי ביחד. הייתה לנו איזושהי הופעה משותפת בהשקה של ספר והיה נורא-נורא כיף וסיכמנו שאנחנו חייבים להמשיך עם זה. זה נורא כיף בארץ, המיידיות הזאת, שאתה יכול באמת לעבוד עם אנשים שאתה מעריך".



קיטש ואולדיז

את מרגישה יותר נוח עכשיו לכתוב בעברית?
"כן. זאת אומרת אני מרגישה כמעט בלתי אפשרי לכתוב לא בעברית. הכתיבה באנגלית נעשתה כבר קצת יותר זרה ומשונה. זה פשוט עניין של אימון, זה מה שאני עושה בשלוש-ארבע השנים האחרונות, אז זה הופך להיות שפת אם. באופן משונה, שהרי זו שפת אם".

יש איזה פזילה לכיוון חו"ל?

"תשמעי, אני לא זונחת את הרעיון. אף פעם לא ממש הלכתי על זה, גם לא גרתי בחו"ל בחיים, לא הייתי יותר מחודש בחו"ל אף פעם, אז אני חושבת שיש לי איזה רצון שהוא אפילו לא קשור למוזיקה, להיות איזו תקופה, אפילו אם זה חצי שנה, לא לגור פה ולראות מה זה עושה לי כבן-אדם. יחד עם זה אני רואה מסביבי אנשים שמצליחים סתם להתנסות, גם אם לא צריך לחלום על איזה הצלחה מטאורית, מספיק להופיע קצת במועדונים באירופה. אני מאוד מקווה שאני אסיים פה איזשהו מהלך, אני רוצה לעשות עוד אלבום ואחר כך אולי לעשות תהליך הפוך: לתרגם חלק מהשירים מעברית לאנגלית ולצאת עם איזה מסה של חומר. אני חושבת על זה, כן".

את כבר מרגישה יותר נוח על הבמה? יותר נוח להופיע?

"כן, גם. יש המון נתונים שמשפיעים על זה, אבל אני חושבת שבבסיס מה שהשתנה אצלי זה שיש איזו עמידות, גם אם התנאים הם מאוד לא לטובתי, גם אם הקהל הוא קצת לא הקהל שמוכר לי ויש משהו בסאונד שהוא לא קל לי באותה הופעה ספציפית, יש לי עדיין איזה בטחון בזה שהבסיס נמצא. אולי תהיה הופעה פחות טובה, אבל זה לא יהיה קטסטרופה בגלל שאני לא שומעת טוב במוניטור, נגיד. זה גם עניין של עוד מעט אני סוגרת עשר שנים במקצוע, אז הגיע הזמן שזה יתחיל להראות את הפירות של זה".

את מרגישה כבר זקנה במקצוע?

"כן, בהחלט".

יש לכם קטע כזה בהופעות שאתם עושים Cover, כל פעם לשיר אחר. מאיפה בא הרעיון?

"זה רעיון שלי, זה פשוט איזו-שהיא דרך כל פעם לרענן ולעניין את עצמי ואת הקהל. ואני נורא אוהבת קאברים, אני בעיקר אוהבת אולדיז. בהופעה האחרונה עשינו את Moon river. זה משהו שפשוט משאיר את זה חי, זאת אומרת אם יש משהו אחד חדש כל הופעה זה משאיר את זה חי מבחינתי".

לאיזה שירים הכי לא צפויים עשית קאוור?

"אני אוהבת קיטש, עשיתי לפני שתי הופעות בתמונה יחד עם יעל דקלבאום את I can't live if living is without you. זה שיר גדול. לצד כל מיני אולדיז או דברים שהם יותר מתאימים לי. נגיד עשינו פעם איזה גרסה ל-Protection של Massive Attack, או ל- I don't wanna fall in love של Chris Isaac וכל מיני כאלה. יש הרבה קיטש הולך שם. אבל זה כיף".

אבל בטח את נותנת להם גוון אחר לגמרי.

"זה הכל מקבל קצת את הגוון שלי, מטבע הדברים, אבל כן".

מוקפת באנשים טובים

הלחנת שירים של יונה וולך, לאה גולדברג. יש עוד איזה משוררים שהיית רוצה להלחין?

"כן, אני כל פעם מנסה לחזור ולהתעסק בזה קצת, בזמן האחרון קצת יותר באבידן. יש משוררת ארגנטינאית שאני מאוד אוהבת שקוראים לה אלחנדרה פיסרניק, שאני מתעסקת קצת עם טקסטים שלה, בינתיים בלי הצלחה".

מתרגמת?

"לא, זה כבר מתורגם. אמנם התחלתי ללמוד ספרדית עכשיו, אבל זה עוד רחוק מלהיות זה".

מה דעתך על סצינת המוזיקה בארץ היום? כל יוצאי רימון, כוכב נולד?

"זה הכל טייטלים, אנשים נורא אוהבים להכניס דברים למשבצות. פתאום כשיש כמה מרימון, אז זה תופעת רימון. בסדר, אני חושבת שזה דבר חיובי באופן כללי שיש בית ספר למוזיקה שמצליח להוציא כוכבים מתוכו, זה אומר שמשהו חי, שמשהו קורה, שאנשים שמראש מוכשרים מגיעים לשם. זה סוג של תהליכים מורכבים שמשפיעים אחד על השני: כוכב נולד, עם איזשהו רצון למקפצה כללית להצלחה. חלק מזה מעציב, וחלק מזה בסדר גמור".

ומה לגבי תופעת הפלייליסט של גלגל"צ?

"זה סוג של כלי ואני שמחה שיש פה סוג של יחסים שהם הדדיים. זאת אומרת אנחנו כאמנים צריכים אותם והם כתחנה צריכים אותנו. אני חושבת שאם זה בסוף משיג את המטרה שכמה שיותר אנשים יודעים שעשית משהו, זה חשוב. זאת אומרת אתה לא רוצה לעבוד בחלל ריק. אתה עובד נורא קשה על משהו ואתה רוצה שבסופו של דבר המינימום הוא שאנשים ידעו שעשית את זה, שיוכלו לבחור אחר כך אם לקנות את זה או לא אבל שידעו שזה קיים. זה לא מובן מאליו היום.

הייתי שמחה כמובן אם היה יותר גיוון וקצת יותר יכולת של מה שמכונה המדיה והקהל להכיל גם דברים אחרים.

אני חושבת שכן יש פה אנשים שהם סופר מוכשרים והם מצליחים, והם האנשים שאני מסתכלת עליהם כמודלים לחיקוי. אפשר כל הזמן להתבכיין ולהגיד שרק מי שבינוני מצליח, זה לא נכון. ברי סחרוף ואהוד בנאי ויהודית רביץ וחוה אלברשטיין שעכשיו ההופעות שלה מפוצצות, אלו דוגמאות לאנשים שפשוט עשו את זה. אמנם הלכו דרך ארוכה, ונכון שהם התחילו בתקופה אחרת, אבל הם הוכחה לזה שאפשר".

את מוחמאת מההשוואות לחווה אלברשטיין?

"כן, מאוד. מאוד, בטח".

יש עוד אמנים שהשפיעו עליך? דברים שאת שומעת עכשיו?

"אני שומעת הרבה Iron & Wine מחו"ל, שמעתי תקליט מדהים שקניתי עכשיו של זמרת שקוראים לה ג'קי סייקס, שאני ממש מהופנטת ממנה. גם קצת Hot chip, ודברים כאלה. את יודעת, השתדלתי לעקוב אחרי הבחירות של The Best of 2006, אבל יש דברים שאני אוהבת, יש דברים שנשמעים לי קצת פחות. גם אביתר בנאי האחרון, וג'ירפות, והבילויים הולכים להוציא תקליט מדהים, ולנעם רותם יש תקליט יפהפה שהולך לצאת אני מקווה בקרוב, שלומי שבן".

רונה, איך את רואה את היצירה המוזיקלית בישראל?

"אני מוקפת באנשים טובים".
 
הוספת תגובה

חשבון משתמש
שלום אורח/ת

התחבר | משתמש חדש