חבר אמיתי

paper

 

אומרים שחברות אמת נמדדת ברגעי הקושי ולא ברגעים הקלים והנעימים.
את רן הכרתי בכיתה ז', השנה הראשונה שלי בחטיבת הביניים, הכיתה הראשונה בה מצד אחד הרגשתי גדול ומצד שני הייתי בשכבת הגיל הכי צעירה בבית הספר.
רצה הגורל וביום הראשון של השנה, רן הגיע באיחור אופנתי וכל הכיסאות בכיתה היו תפוסים, כולם מלבד הכיסא לידי. רן התיישב לידי. בהתחלה לא החלפנו מילה, שנינו עוד היינו המומים מיומינו הראשון בלימודים אחרי חופשה ארוכה בת חודשיים (וכמה ימים, כי גם באותה שנה המורים שבתו), כל אחד בבית הספר שלו.
לאחר כמה דקות, אולי זה היה אחרי מספר שיעורים, אני לא בטוח כי עברו מאז כמה שנים טובות, התחלנו לשוחח ורן התגלה כחבר הטוב ביותר שלי, בשיעור ומחוצה לו. לא היינו מאותם תלמידים בגיל הטיפש-עשרה המוקדם המשרטטים גבולות על פני השולחן, אלא להיפך, תמיד חלקנו את אותם הספרים, על מנת שלכל אחד מאיתנו, שק החפצים שאנו נושאים על הגב - הילקוט, יהיה קל יותר. תמיד השאלנו אחד לשני עפרון כאשר החוד בעפרונו של האחר נשבר. שיעורי בית היינו מכינים ביחד.
גם בשיעורי הספורט, תמיד היינו באותה קבוצה. במשחקי הכדורגל אני אהבתי להיות בהגנה, רק מפני שרן אהב לעמוד בשער ואני רציתי להיות לידו, לשהות בחברתו, על מנת שנוכל לדבר.
ודיברנו על כל מיני נושאים, לא רק בזמן משחקי הכדורגל. היינו נפגשים כמעט מידי יום, אחר הלימודים. היינו מסתובבים ברחובות העיר, מבקרים בקניון, נכנסים לחנויות ועושים "בלאגן". היה לנו מנהג, מנהג די מיוחד, ללכת לאזור הבתים רבי הקומות, להיכנס למעלית וללחץ על כל הכפתורים - 24, 27, 36 - תלוי כמה קומות יש בבניין. ואז המתנו על מנת שאיש או אישה מבוגר/ת ירצו לעלות במעלית. היינו בורחים והם, מסכנים, היו נאלצים לעצור בכל הקומות בהן המעלית חלפה, בטרם הגיעו למפלס אליו רצו להגיע.
על מה היינו מדברים? אני לא בדיוק זוכר, לפחות לא את תוכנן של רוב השיחות. היו אלה שיחות חולין, על הבנות בשכבה, על מורות מרגיזות במיוחד, על המבחן הקרוב או על מוצר חדש שאנחנו "מוכרחים" להשיג.
מכל השיחות אני רק זוכר את השיחות שערכנו בשבוע אחרי שאבא של רן נפטר, היה זה בחורף של כיתה ט'. אבא של רן נהרג בתאונת דרכים, עלתה על הרכב שבו נהג משאית בלילה גשום ומלא ערפל. ביום שאחרי, כאשר המחנכת נכנסה, בלוויית היועצת, כולם הרעישו, כרגיל. אני דווקא הייתי שקט, כי רן לא היה לצידי, משהו שנראה לי מוזר, כי הוא לא התקשר להודיע לי שיחסיר בערב שלפני, דבר שהיה די שגרתי. ואז היועצת סיפרה את אשר סיפרה על התאונה ועל כך שלא היה לו כל סיכוי.
באותו ערב כבר הייתי אצל רן. היה לו את אותו חיוך מוכר, אבל המבט בעיניו הכחולות היה זגוגי והסגיר את השיברון שבפנים. אני לא חושב שהוא עדיין עיכל את מה שקרה לאביו בערב שלפני, לפחות לא עיכול שלם.
רן לא דיבר כל כך הרבה (אולי זו הסיבה שאני זוכר כל מילה ומילה שהוא אמר לי באותו ערב), אבל הוא אמר לי "שמואל, אתה החבר הכי טוב שהיה לי ותודה שבאת".
בשבוע שלאחר מכן, הייתי מגיע אל רן בכל יום לאחר בית הספר והייתי נשאר אצלו עד שהייתי צריך ללכת הביתה לישון. השיחות שניהלנו שלא היו עשירות במילים, אני זוכר בצלילות כי רן אמר לי "אנחנו נהיה חברים טובים עד שנהיה זקנים".
כאשר הוא אמר לי את זה, הדברים נראו כל כך טבעיים, זה היה מובן מאליו.
עברו מספר שנים, הטיול השנתי של כיתה י"ב, הטיול באילת שכולנו חיכינו לו.
רן, עדיין החבר הכי טוב שלי, המשכנו להיות באותה כיתה גם בבית הספר התיכון.
ביום השני של הטיול, רבתי עם רן. על מה רבתי עם רן אתם שואלים?
כשאני חושב על זה כעת זה מצחיק. לא. זה כל כך עצוב, עצוב בגלל הסוף הטראגי של הסיפור.
רן ואני דיברנו על פשר החברות שלנו, על המהות. דיברנו על המשמעות של "אנחנו נהיה חברים טובים עד שנהיה זקנים".
רן אמר לי ש"חברות אמת נמדדת ברגעי הקושי ולא ברגעים הקלים והנעימים". הסכמתי.
ואז, לפתע, רן דחף אותי. בשניות הפרצוף שלי התעקם והתעוות, כי זה בא משום מקום.
המבט על הפנים שלו הפך בין רגע למרושע וכועס. אני לא יודע מהיכן זה הגיע.
היה ברור לי שההתנהגות שלו נובעת רק מהצורך לבדוק אותי, לבדוק אותנו, את החברות של שנינו. חשבתי שעם ערב זה יעבור. גם בערב, כשהגענו לחדרים (ואני הייתי עם רן ועוד שלושה תלמידים אחרים בחדר, באופן די ברור), רן לא דיבר איתי. רק הזעיף לעברי פרצוף וכאשר התקרבתי אליו יותר מידי הוא החל לנהום. גם למחרת, אחרי שנת לילה מרגיעה לכאורה, רבנו.
במשך כל היום השלישי של הטיול רן התרחק ממני. גם כאשר ניסיתי להתקרב אליו, הוא עבר לצד השני של חבורת הצועדים וכאשר שוב ניסתי להתקרב אליו, הוא פשוט בעט בי והבהיר לי שאני לא רצוי.
אם ביום הקודם חשבתי שמדובר בתרגיל שנועד לבחון אותי, התחלתי, לקראת הערב של היום הזה כבר להרהר ולנסות לעלות בזיכרוני מה עשיתי לא בסדר, מה מבין הדברים שאמרתי אולי פגע בו. אפילו חשבתי שזו השמש המדברית שפגעה בכושר השיפוט שלו והעבירה את רן על דעתו.
באותו ערב לא ניגשתי אליו בחדר. שמרתי מרחק. נכנסתי להתקלח ראשון, רן היה אז מחוץ למבנה. לפני שהספקתי להיכנס למקלחת עוד הספקתי לראות אותו מצחקק עם נוגה, איתה הסתובב במרוצת היומיים בהם הפנה אליי את גבו. כאשר יצאתי מהמקלחת, לבוש כבר והחלטתי לצאת מהחדר, ראיתי את נוגה ורן מתנשקים. זו הייתה נשיקה כזו מהסוג בו העיניים נפקחות אחריה מלאות באושר שבוקע מתהומות הלב.
כאשר רן נכנס לחדר, להתקלח, הוא חלף על פני ולא אמר מילה. גם לי לא היה בדיוק מה לומר. סליחה, היה לי מה לומר. היו לי הרבה שאלות. האם הוא החל להתנהג אלי כפי שהתנהג בגלל נוגה? האם זה היה משהו שאמרתי?
האם המצב בינינו יחזור להיות כשהיה?
היו לי הרבה שאלות, אבל לא את הכוחות הנפשיים לשאול אותן.
למחרת, היום הרביעי של הטיול, לא יכולתי שלא לסובב את ראשי לאחור כמעט בכל רגע, על מנת לראות אם רן ונוגה עדיין הולכים ומחזיקים יד ביד.
הפסקת צהריים.
הלכתי להשתין מאחורי שיח מדברי קוצני שמאחוריו עמדה פעורה לה תהום עמוקה.
אין כמו להשתין אל תהום. אם כאשר אתם משתינים אל אסלה, תוך רגע קט אתם שומעים את שאון מיצי הכליה שלכם פוגעים בחרסינה או במים, הרי שכאשר אתה משתין לתהום לוקח זמן עד שהשתן פוגע בקרקע. לעיתים כלל לא שומעים או רואים אותו פוגע.
רן עמד מאחורי השיח. גם הוא נטש את הקבוצה בהפסקת הצהריים, על מנת להטיל את מימיו. הוא שאל אותי "מה העניינים שמוק?". דמעות מילאו את עיניי. שאלתי את רן מדוע הוא מתנהג אלי בצורה כל כך מוזרה בשלושת הימים האחרונים.
הוא רק אמר "חברות אמת נמדדת ברגעי הקושי ולא ברגעים הקלים והנעימים" וצחק.
לא יכולתי לשאת את זה. אני יודע שכעת זה נראה מגוחך, אבל באותו הרגע כולי התמלאתי בהרגשה הזו שנעשה עוול רציני ואחרי הכרות של שש שנים, בהן רן הפך לאדם הכי חשוב בחיי, לא נוגה תהיה זו שתפריד בינינו ובין החברות שלנו.
בעיניים מכוסות דמעות דחפתי אותו מהצוק וצעקתי "כנראה שאני לא חבר אמיתי".
כנראה שהדמעות החניקו את מילותיי, כי כאשר באו המורים, המדריכים ולאחר מכן החוקרים של המשטרה, כולם קיבלו בהבנה את זה שאמרתי שרן החליק על אבן ולא היה לי מה לעשות כדי להציל אותו, כי הכל קרה כל כך מהר.
מהר?
זה נראה לי כמו נצח.
ועכשיו אני יושב וכותב את הדברים האלה. על מנת שאזכור, על מנת שאתם תדעו.
אני שמואל מאירסון מעולם לא הייתי חבר אמיתי.

הוספת תגובה

1 תגובות לכתבה
1. wxEgUdkJcYowv Jennis (משתמש/ת אנונימי/ת) 2012/01/02 23:55
חשבון משתמש
שלום אורח/ת

התחבר | משתמש חדש