אקורד צורם

ראשי >אילטורים>אקורד צורם
paper

 יש לי וידוי: אני שירה ולמדתי לנגן על אקורדיון. עדיין לא קל לי להודות בזה. שנים הסתרתי את העובדה הזאת, אפילו מחברים קרובים ביותר, אבל הגיע הזמן לצאת מהארון. התקופה: גיל 11. כשכבר הספקתי לזנוח את החלילית והאורגן במטרה לכלות ימי מול ערוץ הילדים. לאבא שלי היו תוכניות אחרות- אקורדיון – רק המילה הזאת הצחיקה אותי, אבל הוא התעקש: זה הרי כלי כל כך חברתי- הוא נייד ואוכל לשאת אותו איתי ולנגן לחברים. לשווא ניסיתי להסביר לו שחלפו הימים בהם היו החבריה יושבים סביב המדורה, מנגנים ושרים שירי מולדת אחרי שגנבו תרנגולת מהלול של מוט'קה. בואי ננסה ביחד, הוא אמר, אני אלמד איתך כדי שתראי כמה זה כיף. ענינו למודעה של אשה שרצתה למכור את האקורדיון שלה וכשיצאנו לקחת אותו הגענו לדירה קטנה של זוג זקנים- היא נגנה מאז שהיא ילדה קטנה והוא כל כך אהב לשמוע אותה מנגנת. עכשיו היא כבר לא יכולה לנגן, הפרקים לא נותנים. כל כך חבל היה לה להיפרד מהאקורדיון האהוב, אבל היא שמחה לדעת שהוא מגיע לידים טובות ושהדור הצעיר, אני במקרה הזה, אמשיך להנות ממנו. והנה אקורדיון כבר יש, נמצא גם מורה שבא אלינו הביתה והתחלנו ללמוד. כל כך התביישתי לספר על כך, שהמצאתי סיפורים כדי לתרץ במה אני עסוקה כל יום ראשון. פעם כשהגיעה חברה במפתיע ותפסה אותי על חם באמצע שיעור – השבעתי אותה שלא לספר לאף אחד. לבסוף נשברתי והודעתי לאבא שאני מפסיקה. עברו יותר מעשר שנים מאז ועדיין קשה לספר. כל פעם ששכנעתי את עצמי שאין במה להתבייש וספרתי למישהו – זכיתי בצחקוק לגלגני. כנראה שהכלי סובל מבעיית תדמית חמורה ביותר.

את המורה אני עדיין פוגשת מדי פעם. לא נעים לספר, אבל הוא מנגן ברחוב, מסתחבק עם העוברים ושבים, מאכיל את החתולים, תמיד שואל לשלומי, מוסר דש לבני הבית. כנראה שאין הרבה ביקוש היום למורים לאקורדיון. ובאשר לאותו אקורדיון? הוא שוכב עזוב וגלמוד אצלי בבוידעם, מעלה אבק. לא נראה לי שאי פעם ארצה להיפטר ממנו, ולו רק בגלל אותה אשה נחמדה. ומי יודע, אולי יום אחד אני עוד אשוב אליו.

 

הוספת תגובה

חשבון משתמש
שלום אורח/ת

התחבר | משתמש חדש