זהירות, רימון

ראשי >אילטורים>זהירות, רימון
paper

שימון השכן נפטר. תנחומיי הכנים. באמת. אפילו שלא הכרתי אותו. גם אמא שלי לא הכירה אותו ואנחנו מתגוררת באותו בניין. העניין הוא שאמא לא הכירה גם את יונתן שפירא. קטע, גם אני לא! יודעים את מי עוד אני לא מכירה? את איתי. ההוא שלא מתעסק ברגשות יותר מידי. וטוב שכך. אין לי שום רצון להכיר עוד אחד שלא מתעסק ברגשות יותר מידי. מצד שני גם להכיר אחד שכן זה לא להיט. בעצם אני לא מכירה אף אחד מהאנשים האלה ששרים עליהם לאחרונה  בלהיטים שכובשים את גל-גל-גל-גלצ. פתאום הם כולם מספרים על אנשים עם שמות וחיים (די משעממים) בעוד אנו המאזינים עומדים  מחוץ למעגל השיחה שכולם (יונתן, איתי ,שימון וכל החבר'ה) משתתפים בה, חוץ מאיתנו. קמה לה מעין קנוניית אומנים יוצאי בית ספר רימון שהחליטה לשעמם עד מוות בשיריהם המייגעים. האחת, רווקה נואשת כנראה, רוצה שיעשו לה ילדים, בעוד השנייה, מתוסכלת משהו, נמצאת ככל הנראה במערכת יחסים (עם איתי או השכן?) שעוד ידובר בה על ספת הפסיכולוג. גם למין הפחות יפה יש ייצוג- אריק ברמן שמו, ואני תוהה כיצד לא יצאו עדיין פמיניסטיות לרחובות לשרוף חזיות במחאה על שירו המשעשע והשוביניסטי משהו "המתוקות האחרונות". מה מלמדים שם לעזאזל? איך לכתוב שיר שרק אתה מבין ואם אפשר בלי יותר מידי חרוזים? כיצד לתאר בשני בתים ופזמון את חייך האומללים? מה ביקשתי, להיות קצת פחות ספציפיים, כדי שגם העם היושב בציון יוכל לחוש חיבור קל למילות השיר ואולי גם לשיר אותם בקולי קולות וזיופים לרוב בנהיגה פרועה?

מישהו חייב לעצור את פס הייצור הזה, לפני שאריק ברמן יחליט לחשוף עוד מחדר המיטות שלו (רחמנא לצילן) . עם זאת, אי אפשר להתכחש לעובדה ששיריהם נדבקים כמו מסטיק לסוליית נעל ואם שמעת אחד בבוקר- אבוד לך. בדיוק כפי שקרה לי הבוקר עם איה כורם והיונתן שלה. נורא מתסכל להסתובב כל היום כשמשפט כמו "יונתן שפירא, תעשה לי ילדים" שגור בפיך. לא נעים אתם יודעים. במיוחד כשאני לא יודעת מיהו אותו יונתן- אבי ילדיי העתידיים.

 

הוספת תגובה

חשבון משתמש
שלום אורח/ת

התחבר | משתמש חדש