ספונטני, רגיש ובעל חוש הומור

ראשי >כתבות>ספונטני, רגיש ובעל חוש הומור

הנה חמש עובדות שלא ידעתם על יאיר לפיד:

1. עד גיל 4 הוא גר בלונדון.

2. בניגוד לבדיחות שהוא עושה הוא לא באמת כזה נמוך. 1.74, ליתר דיוק. ("בדור שלי זה לא נמוך, זה סתם בדיחה שהמצאנו אותה לפני שנים ואנחנו הולכים איתה מאז").

3. בחיים הוא לא לובש רק שחור ("אני פשוט עיוור צבעים קצת ופעם לבשתי חולצה ורודה בלי לדעת. כמעט לא הכניסו אותי הביתה אחרי זה... מאז החלטתי שאני פשוט הולך על צבע אחד").

4. הנכס הכי יקר שלו הם זוג כפפות אגרוף שחתם עליהן מוחמד עלי.

5. הדבר היחיד שתלוי לו בחדר זה מכתב שכתב לו יצחק רבין ז"ל.

 

יאיר לפיד כותב ב"ידיעות אחרונות" ו"בלייזר", פרסם עד כה חמישה ספרים, ביניהם שני ספרי ילדים וקובץ של טוריו מ"ידיעות". הוא כתב תסריטים וקצת שירה, אך לא פסח גם על משחק. היום, בגיל 42, הוא נחשב אחד המראיינים היותר חשובים (אם לא החשוב ביותר) בנוף התקשורתי בארץ, ותמיד נדמה שהמרואיינים שלו מגשימים חלום בעצם הימצאותם בכורסה מולו. איש אשכולות, כבר אמרתי? ומעל לכל, ואני לא נמנית עם מעריצותיו הרציניות (ג'ל ושרירים אף פעם לא עשו לי את זה) הוא באמת איש שיחה מדהים.

לא ממש סיפור סינדרלה, לפיד החל את דרכו העיתונאית כבר בגיל 17, בעיתון "מעריב", שסבו היה אחד ממקימיו. היכרותו עם האנשים הנכונים שם הביאה אותו לכתוב במגזין לנוער (הראשון מסוגו בארץ). אך דריסת רגלו האמיתית בעולם העיתונות חלה מאוחר יותר, ודי במקרה, בעיתון "במחנה": "הייתי בחטיבת שריון במלחמת לבנון, ומישהו זרק עלי רימון עשן וחטפתי התקפת אסטמה, ואז הגשתי כתבת מבחן לבוחנים של "במחנה" ונהייתי כתב צבאי, כך שבאופן רשמי זו תחילת הקריירה שלי."

אז הכל בעצם בגלל רימון? אחלה סיפור לנכדים.

"כן, בייחוד בהתחשב בעובדה שאת הרימון זרק עליי חייל צה"ל אחר. בהנחתת מסוקים, זורקים רימוני עשן בהצלבה ואז נוצר איקס של עשן, והמסוק נוחת באמצע. הזורק היה כנראה שחקן בייסבול מתוסכל, זרק את זה את כל המגרש – וזה הגיע עד אליי, אז לצערי זה לא היה משהו הירואי. משם הגעתי ל"במחנה" וזו הייתה תקופת מלחמת לבנון, לבנון הייתה אז פחות או יותר שטח צבאי סגור, כלומר שהעיתונאים היחידים שהיה מותר להם להסתובב שם באופן חופשי היו העיתונאים של "במחנה". היו אז שני עיתונאים צעירים בשם עמנואל רוזן ויאיר לפיד, שיחסית לעובדה שעבדו בעיתון צבאי, כבר הכירו אותנו לא רע במקומות אחרים, כי השתמשו בכתבות שלנו ובקשרים שלנו. בשנה האחרונה שלי הייתי עורך החדשות של "במחנה". יומיים אחרי השחרור התחלתי לעבוד ב"מעריב" –– מה שאומר שלא נסעתי להודו. אחר-כך יצאתי קצת מ"מעריב", והייתי רכז המערכת של "מוניטין" ז"ל, חזרתי ל"מעריב" ועבדתי שם 18 שנה. עד שלפני שנתיים עברתי ל"ידיעות אחרונות". לפני 13 שנה התחלתי לעבוד גם בטלוויזיה".

איפה התחלת בטלוויזיה?

"התחלתי בערוץ 2 הניסיוני, אחר-כך החלפתי את דודו טופז ביום שישי בערוץ 1, ואז רבתי איתם, אז עזבתי בסערה. נסעתי ללוס-אנג'לס ושם הקמתי חברת טלוויזיה בשביל חברת הסרטים של ארנון מילצ'ן. חזרתי לארץ, לערוץ 3 ומשם לערוץ 2".

החברה הזאת עדיין קיימת?

"בפעם האחרונה שבדקתי היא הייתה שווה 500 מיליון דולר".

ואתה כבר לא מעורב בזה?

"לא, ולצערי גם לא מקבל כסף כי עזבתי די מהר (צוחק). היתה לי שם מרצדס שחורה ובית ואחרי חצי שנה, באתי ואמרתי 'מצטער, אני יכול לחיות רק בישראל'. כולם חושבים עד היום שאני משוגע. אבל אני באמת יכול לחיות רק בישראל".

עד כדי כך?

"כן. אני בטח סדיסט ששרף 30 מיליון דולר על ההחלטה הזאת, ארנון עשה חישוב פעם. אבל אני לא חושב שהיה לי רגע אחד של חרטה".

 

לפיד רחוק מלהיות האנדרדוג, המראיין החתרני, הכותב המתלהם – ובעצם, אין בכך רע. לאורך השנים הוא הצליח להפוך את המיין-סטרים לשמו השני עד כי קשה לדמיין את האחד ללא השני.

"ידיעות", "בלייזר", ערוץ 2 - לא במובן הרע, אבל אתה עמוק במיין-סטרים הישראלי.

"אני בהחלט במיין-סטרים. פעם כתבתי שאני לבד במיין-סטרים הישראלי וכולם בשוליים. כן, אני גם איש כזה – שנים עם אותה אישה, יש לי ילדים, בית בורגני ואוטו בורגני (וולבו 98', ע.פ.). רק בארץ זה מפריע לאנשים. אני איש אמצע, ואפשר להיות איש אמצע בלי להיות בינוני. זה מסלול שבחרתי בו. אני חי חיים מאוד לא מיין-סטרימים במובן שכשאתה כותב ספרים, מופיע בטלוויזיה וכותב בעיתון זה אומר שיש לך חיים סוערים ויצירתיים – אבל 'תפקידי בכוח' להיות במיין-סטרים".

אתה כבר שנים בעסק, אתה לא מרגיש שחיקה?

"ממש לא. אני חושב ששחיקה מרגישים אנשים שעושים משהו מכאני, אולי אם אתה עובד במפעל, וכל היום אתה עושה אותו דבר, אז אולי זה שוחק. אבל אני במקצוע שבו כל יום יש משהו אחר. שלשום ראיינתי את ביבי, וביום שני הקרוב אראיין את פרס. אנשים אחרים, מצב רוח אחר. להיפך – זה המקצוע שהכי שומר עליך בפני שחיקה".

לא נמאס לך לראיין? 

"נמאס לך לפגוש אנשים?"

לא.

"זה אותו דבר. אני פוגש אנשים, רק שבמזל שלי במקצוע הזה אני פוגש את האנשים הכי מעניינים במדינה כל שבוע, ומותר לי לשאול אותם מה שבא לי- זה נורא נחמד".

עד כמה באמת מותר לך לשאול את מה שבא לך?

"יש הגבלות שאני לוקח על עצמי כמו שאת לוקחת על עצמך כשאת פוגשת אדם שאת לא מכירה, את לא תשאלי אותו על חיי המין שלו, זה מגבלות של הנימוס, אבל מעבר לזה אני יכול לשאול מה שבא לי". 

יאיר לפיד.                                                               צילום: יוני המנחם
 

לא מזמן עלתה דמות שלך ב"ארץ נהדרת", מה אתה אומר על זה?

"אני מת על זה. קודם כל זה מצחיק, דבר שני, היום בישראל, אם עושים עליך חיקוי ב"נהדרת" סימן שאתה נמצא היטב בתודעה. אני עוסק במקצועות התודעה, ובין השאר בלא למות אנונימי, ככה שחיקויים הם נחמה גדולה, וגם זה חיקוי נטול כל רוע. למשל החיקוי של ביבי המזיע, או של נמני האידיוט, הם חיקויים מרושעים. החיקוי שלי נטול רוע, אז אני מאוד שמח מזה".

יש איזושהי תחושה שהסאטירה בארץ נהייתה שחקן מרכזי בכל מה שקורה במדינה.

"זה תמיד היה. ניקוי ראש בזמנו הייתה לא פחות דומיננטית, אם לא יותר, מ"ארץ נהדרת" היום. כשהייתה תחנת טלוויזיה אחת, עם תוכנית סאטירה אחת, את יודעת איזה עוצמה הייתה? ולפני 8 שנים ה"חרצופים" גמרו את הקריירה של דן מרידור. זה תמיד היה."

אז אתה לא מרגיש שזה שונה הפעם?

"רק רמת הביצועים משתפרת, כי מבחינה טכנולוגית קל יותר. פעם טוביה צפיר היה צריך לעשות את כל החיקויים לבד, היום רמת הכישרון עלתה. זה כן השתנה, אבל זה שינוי טוב".

 

התקופה האחרונה הביאה למעברם של אנשי תקשורת/אקדמיה רבים לפוליטיקה. זו אינה תופעה חדשה, אך המעבר של שלי יחימוביץ' העלה תהיות רבות. לפיד, שאביו ביצע מהלך דומה בשעתו, לא ממש מתנגד.

מה אתה חושב על המעבר הזה של שלי יחימוביץ' ובכלל על דמויות מהתקשורת שעוברות צד?

"אני חושב שזה יוצא מן הכלל, אני בעד. יש עכשיו הצעה של הרשות השנייה לגזור על עיתונאים שלושה חודשי תקופת צינון לפני שהם הולכים לפוליטיקה. זה משעשע אותי כי באמת מעניין איך הם הולכים לכפות את הצינון הזה. מה, מישהו יגיד שהוא הולך לפוליטיקה, והם יקפצו ויגידו "אנחנו אוסרים עליך"? מי הם בעצם? ולמה תקשורת, למה לא בנקאות או ספרות? אם עמוס עוז רוצה לרוץ לפוליטיקה אז הוא יידרש לתקופת צינון מהספרות? זה סתם קשקוש".

אבל עם יחימוביץ' זה אחרת, היא אשת תקשורת.

"הבעיה איתה אחרת. הבעיה הייתה שאחרי שהיא נרשמה למפלגת העבודה, היא ראיינה את עמיר פרץ ראיון מאוד ידידותי, וזה לא בסדר. אבל זה שאנשי תקשורת הולכים לפוליטיקה, זה לגיטימי. זו קבוצה שמבינה בפוליטיקה, נמצאת בסמוך למעגל ההחלטות, ובאופן טבעי מבינה יותר מאחרים את האקטואליה הישראלית. אי אפשר שרק מי שבפנים יהיה שם."

האג'נדה הפוליטית שלה תמיד הייתה ברורה, אבל המעבר הזה כן העלה שאלות...

"נשמע לי צדקני. אני בעד זה שאנשים אינטליגנטים, בעלי יכולת להשתלב בפוליטיקה, יכנסו לשם. ואגב, כח"כית, היא תרוויח הרבה פחות מכעיתונאית, ומי שמוכן להקריב את כספו בשביל לנסות לקדם משהו שחשוב לו שיהיה במדינה, אז למה לא?"

מה אתה חושב על התקשורת הישראלית?

"הבעיה של התקשורת הישראלית זה שהיא תוקפנית יותר מכל תקשורת אחרת בעולם המערבי. התקשורת האנגלית עדיין יותר חודרנית, אבל טון הדיבור שלה לפחות מנומס. בישראלית יש תוקפנות, זלזול וציניות ומה שיותר חמור בעיני זה שזה לא נשען על עובדות, כי לפני עשר שנים, ב"ידיעות" וב"מעריב", היו 22 עמודים. היום זה בערך פי 4 עמודים, אבל לא פי 4 עיתונאים. אין כוח אדם שיעשה עיתונות רצינית. ואז, כשאתה לא עובד באמת, הפתרון הכי קל הוא לשפוך המון דעות, חלקן לא מבוססות, רובן מרושעות, ואני לא אוהב את הרשעות של העיתונות. אני חושב שהיא דחקה את עצמה לפינה שהיא גם פוגעת בעצמה באמינות שלה מול הציבור. יש איזה עקרון מטוטלת שאומר שהיא בסוף תחזור להתנהגות שפויה. היום ההנחה היא שכל אדם הוא רמאי, שקרן וציני, שאסור להאמין לאף מילה, ושאסור להתעסק בשום נושא רציני. זו הנחה לא נעימה ולא נכונה בעיני. אני חווה את הדברים משני הצדדים, אני רואה לפעמים את הפער שיש בין מה שאבא שלי עושה באמת לבין מה שנכתב וזה מעבר לעניין הדעות, חוסר הידע מזעזע בעיני. הרבה עיתונאים עובדים על הרבה מדי כתבות עם מעט מדי זמן לכל אחת – וזה מביא לשטחיות וכתוצאה מכך גם לרשעות. במובן הזה למשל, הטלוויזיה נמצאת במצב הרבה יותר טוב, בייחוד ערוץ 2, בגלל שזה ערוץ עשיר, ויש לו את המשאבים להשקיע. זה חלל שהעיתונות הכתובה השאירה, בעיקר מסיבות כלכליות. אני חושב שעיתונאים היו רוצים לעבוד בצורה טובה יותר, אבל אין להם לא זמן, לא כסף ולא תנאים."

יש עיתונאים ספציפיים שאתה מעריך במיוחד?

"בטח - ארי שביט, מוטי גלעדי, נחום ברנע. אני קורא בעונג רב את דנה ספקטור, אני חושב שליהיא לפיד כותבת מדור נהדר במוסף של 'העיר'".

 

ואם טורים, אז קשה שלא להתייחס לטורו השבועי של לפיד המתפרסם במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", ובעיני רבים הינו גולת הכותרת של עשייתו. למי שלא נתקל בו עד היום, הטור מאוד אישי ומזכיר לא פעם את אשתו, ילדיו ויחסיו עימם.

בטורים אתה מזכיר המון את המשפחה שלך, זה לא בעייתי?

"כן, תראי, אני עושה את זה כבר דור שני – אבא שלי היה כותב טור בזמנו שבו הוא היה כותב על המשפחה, אז אני הייתי בתפקיד הילד והוא בתפקיד הכותב. היום אני בתפקיד הכותב והילדים שלי בתפקיד הילדים. אני מערב את המשפחה עד גבול מסוים, מונע את עצמי מלהגיע לזה שיציקו לילדים בבית-הספר – ושם אני עוצר".

והם לא מתעצבנים לפעמים?

"לא, הם רגילים, והם גם בדרך-כלל יוצאים בכלל לא רע מהטורים. אני חושב שהם התרגלו ולמדו להתייחס לזה בחיבה. אם היחסים שלך עם הילדים שלך טובים, אתה יכול לכתוב עליהם טורים והם לא יתבאסו, אם היחסים שלך איתם לא טובים – אז זה לא משנה אם תכתוב עליהם או לא. חוץ מזה, הם גם יודעים שמשלמים לי על זה – אז הם מקבלים את זה בסדר...".

 

קשה להתעלם מהמעמד המיוחד לו זוכה לפיד בקרב הקהל. בעוד רבים לא מהססים להודות כי הם אינם מסכימים עם דעותיו או שסגנונו אינו לרוחם, הרי שבסופו של יום הוא עדיין אחת הדמויות הבולטות ביותר בתקשורת, מי שמייצג את הישראליות הבורגנית החדשה, ובעיקר מי שלכולם נוח איתו. בין טוריו, ספריו ותוכניתו, מצטייר לפיד כמי שימשיך לפעול בליבה של תעשיית התקשורת בארץ, ולעשות זאת בהצלחה רבה.

הוספת תגובה

חשבון משתמש
שלום אורח/ת

התחבר | משתמש חדש