משחק הזוגות

 

"הם עוד מעט יגיעו", אמרה הצעירה בעלת הפנים היפים בהתרגשות. חיוך סתמי התפשט על שפתי הצעיר. עיניו היו ממוקדות בפני אהובתו, וידיו משוטטות על ברכה מתחת לשולחן.

"הם עוד מעט יגיעו", חזרה ואמרה הצעירה ושלחה מבט מהיר לעבר דלת הכניסה של בית הקפה.

"אתה חייב לראות אותם. הם זוג כל כך נאה ואצילי. יש ביניהם כבוד הדדי, התחשבות וחיבה עמוקה. אני עוקבת אחריהם כבר זמן רב." היא נשכה את שפתה התחתונה החטובה. "אני ממש נרגשת לראות זוג נפלא כזה בימינו, כשכל אחד משתמש בזולתו כאילו היה חפץ לסיפוק יצריו. הנה הם באים. הבט בהם, ראה כמה הם מרשימים".

הצעיר הפנה את ראשו לאחור והביט לעבר הכניסה, הניע בראשו בתנועה סתמית, לא מוגדרת, ושב להתענג על פני אהובתו הנלהבים.

"היום היא לובשת שמלה אפורה מהודרת, שזורה בחוטים נוצצים. כובעה רחב שוליים עם סרט לבן רחב. הוא עונב עניבת פרפר שחורה. הוא ממהר ופותח לפניה את דלת הזכוכית של בית הקפה, והיא מודה לו בניע ראש קל. הוא מסיר את כובעו הלבן, מנחה אותה אל שולחנם שבפינה כשידו השמאלית על מותניה, ומסיט את כיסאה".

המלצרית השמנמנה ניגשה אליהם ומסרה להם בחיוך מתוק שני לוחות תפריט. "מיד אחזור", אמרה בעיניים שופעות חיבה. הזקנה שלחה לעברה מבט תודה, והזקן הניד בראשו. הוא עיין בתפריט ושאל, "מה תזמיני, יקירה?" לאחר היסוס קל השיבה, "כרגיל, קפה הפוך ועוגת תפוחים".

 

הזקן שלח את ידו אל העיתון, אך מבטה החד בלם את תנועתו. הוא השפיל את עיניו ולגם מהקפה. הזקנה פרסה במזלגה פיסת עוגה ופיה החל מתכווץ ומתרחב בתנועת לעיסה. חריצים עמוקים נחרשו בשפתה העליונה.

רעידת אדמה, חשב הזקן. פניה נפרשו לפניו כמדבר צחיח מוכה שמש לוהטת, חרוץ עמוקות. עיניה כוסו בחול צהוב ורק קצה אפה בלט. פיה הפעור כחור שחור בחלל המדברי יונק לתוכו בחריקה צווחנית זרם אדיר של גרגרי חול יבש, אבנים, עצים יבשים ושחורים, חלקי לבושו, פיסות עורו, ונתזי בשרו.

הוא נרעד, התנשם חטופות והניח את הכוס על התחתית. ידו רטטה בשעה שניגב זרזיף של קפה הנוזל מקצה שפתיו.

ביוב עולה על גדותיו, חשבה הזקנה. טינופת העולה ונשפכת ומתפתלת כסילון שתן בין רגבי העפר. הוא מתפורר ונרקב והתוך המצחין, הצהבהב שמנוני, פורץ החוצה בענני סירחון של מק.

אפה הרתיע בסלידה, יודעת בוודאות שעתה ילגום שוב מן הקפה, ינקר שלוש פעמים בעוגה, יקלף את קליפתו של התפוח האפוי שבעוגה, יקלף את קליפתו של התפוח האפוי שבעוגה, ושוב ינתב זרזיף של קפה חום משעול המתפתל מקצה שפתיו אל קצה סנטרו. כמה משמים, חדגוני, מבטו היבש הקולט את חלקי סביבתו בסתמיות. פסל שיש קר, בעל עיניים לבנות נטולות אישונים. ניסתה להסתיר את פיהוקה הרחב בכף ידה הרזה והחיוורת ללא הצלחה.

רובוט נשבר, חשב הזקן, איבריו קופצים לפתע בתנועות מוזרות חסרות פשר. זקנה סנילית שאיבריה מתמרדים במרות מוחה הנסדק. פיה נפער, כף ידה נלפתת על לשונה, תולשת אותה בעוויתות ושיניה ננעצות בבשר אצבעותיה הדל והבלה.

חיוך דק נמוג על שפתיו, שלח מבט מעל כתפה והתבונן בשרשרת החלונות. אור השמש נשבר בהם והתפזר בזוהר בוהק בערפיליות צהובות מלבניות. מה יש שם מאחורי האור הזה, תהה הזקן. ידו נשלחה אל כיס מקטורנו. הוא הוציא את משקפיו, ניגב את זגוגיותיהם במפית נייר לבנה, הרכיבם על חוטמו ונשא את ראשו. מבטו נתקל במבטה הנוקר את מפת השולחן.

המפות אינן נקיות בשוליהן, ציינה הזקנה לעצמה בספקנות, הם מתרשלים. צווארון חולצתו מתחיל להאפיר. טיפת קפה חום נשרה על חזית החולצה והכתימה אותה. הטיפה תססה כחומצה וקדחה חור בחזהו הלבן. הבשר רחש והתמוסס. פיו נפער בכאב, שיניו נשרו והתמוססו בקול רוחש, בשרו הפך לעיסה מבעבעת, מעלה קיטור מצחין.

היא הוציאה מארנקה מטפחת בשומה וטפחה בה טפיחות קלות ומהירות על פניו שהאדימו, היטיבה את כובעה בקפדנות, הצלה בשוליו על עיניה וכיווצה את שפתיה בסיפוק נוקדני.

הכובע הרחב והכבד מוחץ באיטיות את ראשה, חשב הזקן, משקיעו בתוך כתפיה ואת כתפיה דוחס אל כרסה, שלתוכה נתקעים עצמות רגליה הרזות, מתרסקות במהירות בתוך כדור הבשר שהולך ומצטמק תחת כובדו של הכובע, יוצר מאסה אינסופית המתפוצצת ומתיזה את איבריה לתוך החלל השחור.

הזקנה הניחה את הכוס הריקה על התחתית בנקישה קלה. קמה, סידרה את שמלתה, הנידה בראשה לעבר הזקן, ופסעה אל עבר היציאה. הזקן לעס במהירות את שארית בצק העוגה וניגש אל הדלפק לשלם.

"סלחי לי בבקשה", פנתה הצעירה אל הזקנה, "ואני מקווה שלא תראי בשאלה שלי חוצפה. אבל אני חייבת לדעת מהו סודך, סוד היחס הנפלא הזה שביניכם. איך אתם עושים את זה?"

הזקנה האטה את צעדיה והשיבה, "לעולם איני שואלת מה הן מחשבותיו."

מהורהרת הרכינה הצעירה את ראשה ולחשה באוזני הצעיר, "אבל אני, אהובי הנצחי, רוצה לדעת תמיד את כל מחשבותיך הנסתרות".

הצעיר העלה העוויה סתמית על פניו. היא התבוננה בו וחשבה: תינוק מסכן שלי, איזה חיוך אומלל יש לך, אתה בוודאי סובל מכאבי בטן, לא הייתי צריכה להזמין לך עוגת תפוחים.

 
_____________________
סם ש. רקובר הוא פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה. ספרו החמישי, משחק הזוגות, ראה אור בימים אלה בהוצאת ביתן.
פורסם ב"פרספקטיבי", דצמבר 2005
הוספת תגובה

1 תגובות לכתבה
1. eNlLkvLfSsGZcMbz Hank (משתמש/ת אנונימי/ת) 2012/01/02 17:22
חשבון משתמש
שלום אורח/ת

התחבר | משתמש חדש